האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

226 האתגר שבהזדקנות התגובות המידיות הראשונות לרצח כל יקיריה היו בכי בלתי פוסק וניסיון להתאבד. היא הפסיקה לאכול מתוך תקווה למות, ובמקביל פתחה במשימה למצוא את גופות יקיריה ולהביאן לקבורה יהודית. העיסוק האובססיבי, ללא שינה וללא אוכל, היה בעבורה ההסבר היחידי לכך שנשארה בחיים, והוא נמשך זמן מה עד שהצליחה למצוא את רוב הגופות. גילוי הגופות היה טראומה נוספת בעבורה, ועד יום מותה היא נשאה בזיכרונה את מראות הזוועה. העיסוק האובססיבי כלל גם איתור גופות נוספות של קרובי משפחה ויהודים נוספים והבאתן לקבורה. שנים לאחר הרצח הנציחה חנה בחדרה את בני משפחתה. תמונת המצבות שלהם הייתה תלויה בחדרה לצד תמונותיהם, עדות סמלית לחיים ולמוות שהיו משולבים בחייה הבוגרים מאז תחילת השואה. הדבר נתן לה סיבה לחיות, לצד חינוך ילדים בגטו וארגון פעילויות שונות בעבורם, זאת עד אשר נתפסה ונשלחה ברכבת המוות למחנה השמדה. יחד עם עוד 08 צעירות יהודיות נדחסה חנה בקרון קטן. היא החליטה לארגן בריחה והדריכה את הצעירות איך לקפוץ מהרכבת הנוסעת. באופן טרגי, כל הנערות נהרגו או נורו במהלך הקפיצה. חנה הצליחה לשרוד אף שהייתה פצועה וחבולה בכל גופה. למרות הרצון למות, ולמרות ניסיון ממשי להרעיב את עצמה, היא שרדה. חנה ראתה בכך עוד אות בשרשרת הנסים המכוונים משמים לכך שייעודה הוא להינצל ולהמשיך במשימת ההנצחה. שנים לאחר המלחמה כתבה חנה מחזה על סיפור הבריחה, והיא סיפרה אותו בעקיבות בכל שנה ביום השואה לתלמידים רבים ברחבי הארץ. לאחר המלחמה המשיכה חנה לחיות בתחושה פנימית של השתייכות לקבוצה מוגבלת של "אודים מוצלים", השונים משאר הניצולים בכך שנותרו לבד בעולם. המשמעות היחידה שנותרה לחייה הייתה להמשיך להציל יהודים, בעיקר ילדים. במקביל לעיסוק בהוראה, עסקה חנה באיתור ילדים יהודים יתומים ובהעברתם לישראל. לאחר מכן היא טיפלה באלמנות וביתומים שהגיעו מברית המועצות. נוסף על כך היא כתבה עדות לשלטונות פולין על הפרעות ועל רצח העם בעיר הולדתה. למרות בריאותה הלקויה היא הייתה עסוקה יומם ולילה בשליחות להצלת היהודים שנותרו מחד גיסא, ובתיעוד פרטי היהודים שאבדו מאידך גיסא.