האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

225 פרק 8 - הטיפול בהתמודדות עם מוות במהלך ההזדקנות ובזיקנה חנה לתפקד באופן עצמאי ונמנעה מלבקש עזרה. בבית האבות הכירו אותה הכול. שנים רבות היא חיה שם בגפה, והייתה מעורבת מעט מאוד בחיי החברה והתרבות שבמקום. לעתים רחוקות הלכה לשמוע הרצאה, אך לטענתה אין לה זמן והמלאכה מרובה, והיא העדיפה להישאר בחדר הקטן שהיווה את כל עולמה האישי, ולכתוב. חדרה של חנה היה עמוס ניירות, ספרים, מזכרות ותמונות של בני משפחה שנספו בשואה וכן תעודות הוקרה רבות שצברה במהלך השנים. הביקור בחדר עורר בי תחושה שאני מבקרת במקדש גדוש חפצים, ספרים, ניירות ותמונות שהיו פזורים בו. כדי לשבת על כיסא ולשוחח עם חנה היה צורך לפנות ערמות של דברים. הרגשתי מחנק ואי נוחות מסוימת לאור הנוכחות המוחשית כל כך של דמויות מהעבר )מעין תחושה של כניסה לסרקופג(. למרות שמירתה הקפדנית על זמן הכתיבה, תמיד שמחה חנה להתראיין על ידי עיתונאים וסטודנטים, ובעיקר ראתה חשיבות בפרסום סיפור חייה בציבור. היא עוררה בקרב כל מבקריה הצעירים הערכה והשתאות לנוכח הערנות והצלילות, בהירות המחשבה וחדות הלשון, למרות גילה המופלג וגופה הרפה. חנה הייתה ניצולה יחידה ממשפחה ידועה ומכובדת מפולין. את חייה ניתן לחלק לשתי תקופות, או למעשה לשני עולמות )כפי שמתארים את חייהם אנשים רבים שחוו אבדנים טראומטיים, כמו הורים שכולים(: החיים לפני השואה והחיים אחרי השואה. בצעירותה הייתה חנה מורה ואחר כך סגנית מנהלת בית ספר. במקביל הייתה פעילה בארגונים ציוניים ויהודיים. בגיל 22 היא נישאה למנהל בית הספר ובגיל 42 נולד בנה היחיד. הילד היה מחונן וניגן בכינור. רבים ניבאו לו עתיד גדול בתחום המוזיקה. בגיל 83, בשיא פריחתה האישית, החברתית והמקצועית, התמוטטו חייה. האבדן הראשון היה של אחיה הצעיר שמצא את מותו במלחמה. שבועות מספר לאחר מכן נורתה אמה בחצר הבית ובאותו שבוע נרצחו אביה, בעלה, בנה ואחיה הבכור.