האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

216 האתגר שבהזדקנות "היום אני מרגישה, יחסית לעבר, שאין הורים, אין עבודה, איבדנו הרבה חברים, אז פתאום... לא שמההתחלה לא ידעתי שהקושי הוא אין תקווה, אין המשך. כן ידעתי, אבל היו לי התמיכות של המשפחה וגם לדאוג להם. אז אין את זה, המשבצות האלה התרוקנו ברגע שהם מתו". לרשות ההורים השכולים עומד עתה זמן ריק, והם ממלאים אותו במחשבות ובזיכרונות הקשורים לילד המת. העולם החיצוני מתכווץ והעולם הפנימי שבו נמצא הילד המת גדל. בבית המתרוקן מילדים בוגרים נשארים ההורים עם ייצוגים של הילד המת: תמונות, חפצים, מזכרות - כל אלה ממשיכים להתקיים כל הזמן. האבדן מתעצם בזיקנה כשההורה הזקן נחלש וזקוק לתמיכה הרגשית והאינסטרומנטלית של ילדיו. לא פעם נעשית אידאליזציה של הילד, המכוונת לא רק כלפי עברו אלא גם כלפי הפוטנציאל שהיה טמון בו ולא התממש. אומרת מלכה, אם שכולה בת 67: "ופתאום רואים: מי יעזור? זה איננו, זה קשה, אז הכול קשה. ועוד יותר קשה לסחוב את זה עם הזיקנה. הכול מצטמצם, החברה מצטמצמת, והבן אדם עושה חשבון, הילדים יעזרו, האבל והשכול על הגב ואני רואה את התמונה שלו, מסתיר את הדמעות, זה מאוד קשה. אם בני היה בחיים, הוא היה דואג שיהיה לנו יותר קל. הוא תמיד דאג לי..." או דברי אב שכול אחר שאמר "חסר לי שאני לא יכול להתייעץ איתו. הוא תמיד ידע לתת עצה לאחיות שלו ולאמא שלו...". למרות הגוף המזדקן וההאטה בתגובות של ההורה, ההתרחשות בתוך נפשו נמשכת וחייו הפנימיים אינטנסיביים. מתנהל כל העת קשר עם הילד המת, וההורים מדברים אתו, מתייעצים אתו, שואלים לדעתו ואף מעדכנים אותו. הדבר נוסך בהם כוח, כדברי משה, אב שכול בן :87 "הוא לא נמחק, הוא מלווה אותי יום-יום, שעה-שעה. לא רק במחשבה. אני קושר כל דבר ודבר אתו. תמונתו פה, תמיד לידי. הוא חי אתי. והקשר עם הנכדים והנינים - כל אלה מחזירים מחדש. אני לא חש כך לגבי אחיי ואחיותיי שנפטרו. לגביהם לא היה לי הרגש הזה, למרות שהיינו משפחה אוהבת וקשורה. זה לא אותו דבר. השונה הוא שבהם אני נזכר לעתים רחוקות".