האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

213 פרק 8 - הטיפול בהתמודדות עם מוות במהלך ההזדקנות ובזיקנה אבל על מות ילד ( טען כאמור שבתום Freud פרויד, אשר הציע את המודל הראשון לעיבוד האבל )7191 , ל לשוב לתפקוד תקין וליצור קשרים חדשים, כשיתפנה האגו ֵ תהליך האבל יכול האָב מהעיסוק במת בתהליך הדרגתי של הסרת העכבות. אך ניסיונו האישי של פרויד בתקופה מאוחרת יותר, הוכיח עד כמה החוויה האישית, ובעיקר אבל של הורה על מות ילדו, היא שונה. כשנפטרה סופי, בתו, הוא הודה שעמוק בתוכו הוא יכול לזהות רגשות של פגיעה נרקיסיסטית עמוקה שלא תגליד. תשע שנים לאחר מותה כתב פרויד לחבר, שלמרות הידיעה שאחרי אבדן כזה יחלוף המצב האקוטי של האבל, אנו גם יודעים שלעולם לא נזכה לנחמה ולעולם לא יתמלא החלל שנוצר. לטענת פרויד, כך צריך להיות כי זו הדרך היחידה להמשיך להניע את אותה אהבה שאיננו רוצים להכחיד. תיאור מטפורי מצמרר של חוויית השכול של הורים במשך השנים בא מפי אב שכול בן 67, שבנו נהרג 52 שנים קודם לכן: "אני מרגיש כמו אבא שמנענע עריסה עם תינוק מת בתוכה" )בר-טור ומלקינסון, 0002(. על פי הספרות המחקרית, אבל של הורה על ילד שונה מאבל אחר, ומקובל כיום לראותו כאבל שלעולם אינו ניתן לפתרון במובן של סיום או פרידה. היכולת של ההורים ליצור מערכת יחסים עמוקה וייחודית עם כל אחד מילדיהם היא בעלת מקום מרכזי בהתקשרויות האנושיות. מוות של ילד מזעזע את המרקם המורכב של הקשרים הרגשיים הללו והוא מנוגד לחוקיות הטבע. ילד הוא שלוחה נרקיסיסטית של כל הורה; הוא ה"תיקון" שלו, הוא העצמי המוצלח והטוב יותר, הוא התקווה לעתיד טוב יותר. לכן אבדנו של ילד הוא אבדן של חלק מההורה. היטיב לתאר זאת אב שכול המתמודד עם השכול זה 51 שנים: זה כאילו שהורידו לך יד ואתה נכה. בהתחלה זה כואב מאוד, ולא יודעים איך להסתדר בלי היד. אחר כך זה מגליד וזה מפריע, ואחר כך שמים לך פרוטזה ואתה מתחיל לתפקד. והפרוטזה היא כל כך טובה, שאיש לא מרגיש שאתה בלי יד. אבל בערב אתה מוריד את הפרוטזה ונשאר בלי. )בר-טור ומלקינסון, (2005