האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

186 האתגר שבהזדקנות "אני איוב, אין לי חיים, אשתי נכה כבר עשר שנים. אני עושה הכול. מטפל בה, מחליף, רוחץ, לוקח לשירותים, מבשל, והיא כל הזמן כועסת שאני לא מכין אוכל בדיוק כמו שהיא מלמדת אותי. קיוויתי שכשאצא לפנסיה אוכל ללמוד משהו )כל החיים עבדתי קשה ולא יכולתי ללמוד(, רציתי לטייל בארץ ובמקום זה אני לא יכול לצאת מהבית. אין מי שיעזור, הבן לא מסודר, עם חובות כל הזמן וסוחט כספים, אוכל לנו את החסכונות. צריך לעזור לילדים, כל חיי נתתי ונתתי למדינה, הייתי חייל ואחר כך שוטר 03 שנה. היום אני ממשיך להיות חייל אך נשבר מבפנים". לקראת סיום הפגישה, כשכיוונתי את השיחה אל ההווה, היה דב קצר רוח ונשמע חסר תקווה. "אין מה לעשות, אני המטפל היחיד, היא תלויה בי תלות מוחלטת". ושוב חזר לדבר על תקופת שירותו כסמל במשטרה. דב נולד ברוסיה, על נהר הוולגה. הוא התייתם מאביו בגיל 21 , ומאמו בגיל 31 ומחצה. אביו התאבד בבליעת רעל ודב גילה את גופתו. אמו הייתה חולנית מאוד ונפטרה לאחר שנה וחצי, והוא נשאר עם אחות אחת שטיפלה בו. כל שאר האחים והאחיות עלו לארץ בהכשרה. בגיל 51 עלה דב ארצה לבדו. אף אחד מאחיו לא הביע שמחה של ממש לקבלו, כי כולם סבלו ממחסור כלכלי באותה תקופה. הוא הצטרף לאחותו שהייתה הרה והתגוררה בדירת חדר, וישן במטבח על מיטה מתקפלת. אף שדב רצה מאוד ללמוד בפנימייה, הוא נאלץ לעבוד לקיומו משום שלא היה מי שידאג לו. דב עובד מגיל 51, תחילה כשוליה לרתך ואחר כך כחקלאי. במהלך השנים הראשונות בארץ חסך אגורה לאגורה כדי לעזור לאחותו שנותרה ברוסיה לעלות לארץ. את הכסף נתן לאחיו כדי שישלח לה, אך זה לקח את הכסף לעצמו והאחות נספתה בשואה יחד עם בנה. עד היום מרגיש דב אשמה על כך שהיא היחידה שדאגה לו והוא לא יכול היה לעזור לה. בסופו של דבר החליט לעבור לקיבוץ, ושם היה עובד מצטיין, וכשכל בני הקיבוץ שבגילו גם למדו, הוא עבד. בקיבוץ הוא פגש את אשתו ויחד הם עלו להכשרה בקיבוץ. הוא רצה מאוד להישאר בקיבוץ, אך עזב בגיל 02 בעקבות האהבה, מאחר שאשתו סירבה להישאר ושכנעה אותו לעבור לירושלים.