האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

137 פרק 5 - הטיפול הפסיכולוגי בבני האוכלוסייה המזדקנת קיימים שני מערכי חשיבה: מערך חשיבה רציונלי ומערך חשיבה בלתי רציונלי. מערך החשיבה הרציונלי מבוסס על רצון, על העדפה ועל משאלה למימוש מטרות בחיים. לעומתו, מערך החשיבה הבלתי רציונלי מבוסס על תובענות ועל הערכה אבסולוטית של מאורעות בחיים – בעבר, בהווה ובעתיד. התובענות מתבטאת בדרישות האדם מעצמו, מאחרים, מהעולם. אפשר להבחין בשלוש קבוצות של תובענות: 1. נוראוּת - הגזמה במידת הנוראוּת של הדברים שקורים. 2. סף תסכול נמוך – הערכה של האדם שהוא לא יוכל לשאת את התוצאות של אירוע כלשהו עקב הסבל הנורא שייגרם לו. 3. הפחתה בערך עצמי - בלבול בין מעשה או התנהגות שאינה כשורה או שהאדם נכשל בה לבין הערכת עצמי כבלתי תקין או ככישלון. ניתן לזהות בקלות מחשבות בלתי רציונליות אצל זקנים, אך אלה אינן שונות ממחשבות של צעירים או של בני דור הביניים, שלהם מחשבות ותאוריות של פגיעה או של כישלון עצמי. מה אפוא ייחודן של המחשבות הבלתי רציונליות העשויות להתרבות ולהתעצם במהלך ההזדקנות ובזיקנה? אלה מחשבות הנובעות מדרישות ומחשבות אוטומטיות המבוססות על "אני מוכרח" או על "אני חייב": 1. אני מוכרח לתפקד טוב, ואם לא כן אני אדם בלתי תקין. 2. אתה חייב להתנהג אליי בהגינות ובהתחשבות )דרישה המופנית בדרך כלל כלפי בני משפחה, אך גם כלפי כל אדם צעיר אחר(. 3. התנאים שאני חי בהם חייבים להיות נוחים, ואם לא כן החיים יהיו נוראים ואני לא אוכל לסבול אותם. לעולם לא אוכל להסתדר במחלקה סיעודית. למרות שנראה שאלה הן דרישות של כלל האנושות, בני 07 עד 09 אוחזים בהן לעתים קרובות, ואופייניות להן בעיקר המחשבות הבאות: אמונות בלתי רציונליות המפחיתות בערך העצמי: 1. אני חייב לתפקד היטב כפי שתפקדתי בצעירותי, ואם לא כן אני אדם בלתי תקין. 2. אני חייב להיות צעיר יותר ומושך יותר מכפי שאני כיום.