האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

120 האתגר שבהזדקנות הטיפול הפסיכולוגי באוכלוסייה המבוגרת: רקע היסטורי פרויד והזיקנה הפסיכולוגיה הקלינית החלה את דרכה בתחילת המאה העשרים, בגישה הפסיכואנליטית שהציע פרויד לטיפול בנירוזות. הבסיס התאורטי להבנת ההתפתחות והפסיכופתולוגיה מעוגן עד היום בשנים הראשונות להתפתחות. לפיכך, במשך מרבית המאה העשרים הייתה הפסיכולוגיה של הגיל הרך, של הילדות ושל ההתבגרות מרכז הכובד התאורטי, המחקרי והטיפולי של הפסיכולוגיה. העניין בבגרות ובבגרות המאוחרת היה שולי ביותר, ועד שנות השבעים של המאה הן לא נחקרו ולא נלמדו. פרויד, שחי עד גיל 38, כתב ויצר, האמין שאין טעם באנליזה לבני 04 ומעלה, אף שאת הדברים האלה טען כשהיה בן 05 בערך והיו לפניו עוד שנים רבות של התפתחות ויצירה. פרויד ציין שלוש סיבות לפחות לכך שאין טעם באנליזה לבני 04 ומעלה: 1. מגבלות האגו או האינטלקט, בהיעדר גמישות של התהליכים המנטליים. 2. בגיל המבוגר מצבור החומרים המנטליים הוא אין-סופי. מאחר שאנליזה מוצלחת על פי פרויד דורשת טיפול מלא בכל הקונפליקטים לאורך כל שלבי החיים, בגיל המבוגר אין אפשרות לאנליזה. כאמור, פרויד התעלם מעקרון החזרתיות ומיכולת ההכללה הקיימים במנגנוני ההתמודדות. 3. משך הטיפול: לטענת פרויד הטיפול יסתיים בשלב שבו אין חשיבות רבה כל כך לבריאות המנטלית )וגם בכך יש סתירה לתוחלת חייו של פרויד ולהישגיו בזיקנתו(. תפיסתו של פרויד הנוגעת לכל הקשור לטיפול פסיכולוגי לבני 05 ויותר תואמת את מצב הזקנים ואת הזיקנה בתקופתו, כשתוחלת החיים הייתה בסביבות 04 שנה ואיכות החיים של מרבית האנשים שחצו גיל זה הייתה ירודה. ההזדקנות בראי הפסיכולוגיה הדגישה ירידה בתפקוד והמשימה ההתפתחותית החשובה והיחידה באותם ימים הייתה התמודדות עם ירידה בתפקודים ועם האבדנים הרבים. (, תלמידו של פרויד, היה אופטימי יותר בגישתו. הוא היה Abraham, אברהם )4291 הפסיכואנליטיקאי הראשון שדיווח על הצלחות בטיפול בארבעה מטופלים בסביבות גיל חמישים, ולטענתו הנירוזה חשובה הרבה יותר מגילו של המטופל. לאחר מכן דיווחו אנליטיקאים אחרים על טיפולים במבוגרים וציינו שהאנליזה מעניקה למטופלים תחושה של נצחיות, מאחר שהלא-מודע הוא אין-סופי ואינו מוגבל בזמן. הטיפול מעניק לזמן