האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

119 פרק 5 - הטיפול הפסיכולוגי בבני האוכלוסייה המזדקנת תמונת מצב כאמור בפרק הקודם, הספרות המחקרית והקלינית מצביעה על כך שהמצוקות הנפשיות המאפיינות את בני האוכלוסייה המבוגרת קשורות בעיקר לשינויים ולאבדנים גופניים, משפחתיים וחברתיים, החלים במהלך ההזדקנות. קשת התסמינים נעה ממצב רוח דיכאוני, תופעות חרדה, סומטיזציה, היפוכונדריה, דיכאון קליני ופרנויה, עד לתסמונת של מחלות אורגניות-מוחיות הכוללת פגיעה קשה בתפקודים קוגניטיביים ובמבנה האישיות. עם הגיל המתקדם עולה בעקיבות השימוש בתרופות, בעיקר תרופות המיועדות לטיפול בחרדה ובדיכאון. למרות המצוקות הנפשיות הנלוות לאבדנים ולשינויים הרבים במהלך ההזדקנות, אנשים מבוגרים נעזרים מעט מאוד יחסית במסגרות הקיימות של השירותים לבריאות הנפש. ממצאי מחקרים שונים מציגים נתונים שלפיהם רק שניים עד שישה אחוזים מהמטופלים במרפאות לבריאות הנפש הם מעל גיל 56, בעוד ששיעורם באוכלוסייה הוא כעשרה אחוזים. נוסף על כך, במבנה הקיים של מערכות השירותים לבריאות הנפש, בארץ ובעולם, מצויים מעט מאוד - ולעתים אין כלל - שירותים מיוחדים לבריאות הנפש המיועדים לאנשים מבוגרים. במקביל, קיים מחסור רב באנשי מקצוע, פסיכולוגים ופסיכיאטרים כאחד, המכירים את תחום הגרו-פסיכולוגיה והמוכנים לעבוד עם זקנים. אף שתוחלת החיים הוכפלה מתחילת המאה העשרים )תקופת פרויד(, תחום הזיקנה מצומצם ביותר כהתמחות בפסיכולוגיה קלינית, ולו רק בגלל העובדה שאין מסגרות להתמחות. היעדר מסגרות להתמחות הוא ביטוי להיעדר עניין מיוחד לטפל באוכלוסיית הזקנים, בניגוד לשפע מסגרות ההתמחות לטיפול בילדים. היעדר העניין נובע מתפיסות מסולפות לגבי המטופל הזקן ובורות מוחלטת בכל הקשור לפסיכותרפיה בגיל המבוגר, המציעה כיום מגוון רחב ביותר של גישות התערבות וטיפול, ואף אפשרויות רבות ומרתקות להעשרה הדדית במפגש בין המטפל הצעיר לבין המטופל הזקן. הפסיכולוגיה הקלינית בישראל אינה מציעה התמחות בפסיכולוגיה של הזיקנה ואין גם אפשרות להתמחות בטיפול בזקנים במסגרת ציבורית מוכרת.