האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

115 פרק 4 - הפרעות רגשיות אופייניות במהלך ההזדקנות ובזיקנה שידע מהם הנהלים, מהם התפקידים ותחומי האחריות של כל אחד מאנשי הצוות, ואפילו פרטים כמו משמרות ושעות עבודה של האחראים לטיפול בו. יש לעמוד בקשר רציף עם ילדים המטפלים בהורה הסובל מהפרעת אישיות, לעדכן אותם במידת האפשר לגבי התנהלותו במהלך השבוע ולהודיעם איך ומתי ניתן לדבר עמו בטלפון. כן יש להבהיר למטפלים שאדם זקן הסובל מהפרעת אישיות מתקשה מאוד לבטא את רגשותיו באופן מילולי. נטייתו הטבעית היא להשליך על הסביבה את רגשות החרדה, חוסר האונים והכעס. על פי רוב אין הזקנים מודעים לרגשותיהם, ותפקידם של המטפלים לנסות להבינם ולדבר עמם על הקשיים האפשריים שבהם הם נתונים. חשוב גם לא להתווכח עם הזקן ואין לנסות להראות לו עד כמה הוא טועה או שוכח את הנעשה למענו. ויכוח זה עקר וחסר תועלת משום שהזיכרון של הזקן, ובעיקר של זה הסובל מהפרעת אישיות, עשוי להיות קצר ביותר. הזקן הסובל מהפרעת אישיות משול לילד קטן הזקוק לסיפוקים מידיים וקונקרטיים, והעבר או העתיד הם חסרי משמעות במצב של מתח וחרדה.     אמה של תמי בת ה-45 היא אלמנה בריאה ועצמאית בת 38 הגרה לבד בתל- אביב. מאז פטירתו של בעלה לפני כשלוש שנים היא מרבה להתלונן על בדידות ועל התחושה שלאיש מבני המשפחה לא אכפת מה קורה אתה. היא כועסת בעיקר על תמי שאינה דואגת לה במידה מספקת ואינה מבלה אתה לפעמים כפי שהיא מבלה עם חברותיה. היא כועסת גם על הנכדים משום שאינם באים לבקרה ושוכחים אפילו להתקשר בטלפון. כל שיחת טלפון לאימא מעוררת בתמי מתח ולחץ. תמי מרגישה כעס ותסכול על שאמה אינה מעריכה את אשר היא עושה בעבורה, אינה מתחשבת בעובדה שלתמי משפחה משלה כמו גם עבודה, שלושה ילדים ובעל הדורשים את שלהם. עם זאת היא אינה מצליחה להשתחרר מתחושת האשמה ובעיקר מתחושת העול בכל הנוגע לאימא. תמי מרגישה לעתים שאימה מקנאה בה על כך שיש לה בעל, שהיא בעלת מקצוע חופשי ומצליחה בעבודתה ושיש להם חוג חברים רחב ופעילויות חברתיות מגוונות. הערות מעין "יש לך זמן לכולם רק לא לאימא שלך", או "אני לבד כמו כלב בבית ואף אחד לא מתקשר כל היום", או "למה אתי את לא הולכת לסרט אף פעם?" מטלטלים את תמי והיא מרגישה כעס, אך גם אשמה, וכך מצב רוחה מידרדר ועשוי להיות ירוד במשך שעות ארוכות. תמי