האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

106 האתגר שבהזדקנות להם ולנכדים הזדמנויות נוספות להמשיך וליהנות ממנה כאם וכסבתא, וכאבו על כך שאולי לא היו חשובים דיים בחייה ולכן ויתרה עליהם. לכאורה קשה להבין את הסיבות לכך שמרים ויתרה על החיים. המציאות האובייקטיבית, החיצונית, נראתה כשורה מכל הבחינות: מצב בריאותה היה טוב, מצבה הכלכלי מצוין, משפחתה הייתה חמה ומלוכדת ועמדו לרשותה מקורות תמיכה חברתיים וחברים. יש להניח שתחושת הריקנות הפנימית וחוסר התקווה לעתיד טוב יותר גברו על כל מערכת התמיכה החיצונית וזו לא הצליחה למלא את החלל העצום שנוצר אצלה. היסטוריה של דיכאונות ושל משברים קודמים, פרידות כואבות ושנים של טיפול ונתינה תוך התבטלות עצמית החלישו את מרים והיא לא הצליחה לאזור כוחות מספיקים כדי להמשיך לחיות לבדה חיים מספקים. יותר מכול, נראה שהאיום שמא יום אחד תהיה לנטל על אחרים, שיטפלו בה ולא היא בהם, היה גדול מנשוא למי שייעודה בחיים היה לתת ולהתמסר. שנתיים לאחר מותה נפטרה לפתע בתה הצעירה. הכאב העצום על מות ילדתה נחסך ממנה, אך הכאב של בנה הבכור שנותר ללא הורים ובלא אחות נמשך עד היום. המקרה של לוי מייצג התאבדות של גבר מבוגר שסבל מדיכאון עקב מחלה והתקשה להשלים עם חוסר האונים ועם התלות הצפויה בסביבה. אף שהתאבדותו הייתה לכאורה ספונטנית, אין אנו יודעים אם קדמו לה מחשבות אבדניות ואם הייתה ההתאבדות תולדה של חשיבה ותכנון. התאבדותה של מרים הייתה סיומו של תהליך של אבל מתמשך שעליו לא הצליחה להתגבר. נראה שהדיכאון נבע גם מאישיותה התלותית, מעצמי חלש ופגיע. מרים לא הצליחה להמשיך את חייה ללא זולת-עצמי משמעותי לצדה )בעלה(, למרות הניסיונות הרבים של משפחתה לתמוך בה ולחזק אותה. סכנת התאבדותם של אנשים החיים במוסד גבוהה עוד יותר, עקב אבדן החופש ועקב הפרידה הכפויה מהבית ומהסביבה האישית, ושיעור ההתאבדויות בקרב גברים במוסדות גבוה יותר משיעורן בקרב נשים. במוסדות אחדים קיים ריכוז של גורמי סיכון כמו דיכאון, בדידות, כעס, קושי לקבל תלות ותחושה של "התחנה האחרונה", שהחיים במוסד ממילא אינם עוד חיים (. זקנים החשים חוסר אונים וחוסר תקווה אינם זועקים לעזרה ואינם Glass & Reed, 1993)