האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

103 פרק 4 - הפרעות רגשיות אופייניות במהלך ההזדקנות ובזיקנה האם התאבדות של האדם המבוגר, המרגיש שמיצה את חייו ושהעתיד הצפוי לו הוא ירידה במדרון תלול ומדכא, היא ביטוי לחולשה או לכוח דווקא? האם נדרש כוח או אומץ כדי להתאבד? אין ספק שדרושה מידה מסוימת של אנרגיה, של נחישות ושל יזמה לתכנן התאבדות ולפעול לביצועה. האנרגיה היא אנרגיה הרסנית, תוקפנית, ביטוי של דחף המוות הפועל אצל רבים. ההתאבדות היא אולי מפגן הכוח והעצמאות האחרון של האדם המרגיש בזיקנתו חסר אונים, חסר תקווה. מי שחושש כל כך מתלות ומאיבוד עצמאות, מתהליך ארוך חסר שליטה של סיום החיים, עשוי להאמין שבהתאבדות הוא מסיים את חייו ומנהל את מותו מתוך שליטה, כפי שניהל את חייו כל השנים. בהתאבדות אולי יש גם כמיהה להתמזג עם דמות יקרה שאיבדנו ואנו משוועים להתאחד עמה. קשה למשפחה להבין התאבדות של קרוב, וקשה עוד יותר להשלים עם החלטה של הורה לשים קץ לחייו. טובתו של מי חשובה יותר במקרה זה? מי שם אותנו לשופטים? הזכות היחידה היא של האדם עצמו – ואותו, ברוב המקרים, כבר אי אפשר לשאול.     לוי היה בן 68, אב לשלושה בנים וסב לשבעה נכדים. הוא היה נשוי לאישה צעירה ובריאה, מצבם הכלכלי היה מצוין ויחסיהם עם בניהם היו טובים. ההתאבדות אירעה יום לאחר שהודיע לו הרופא שבבדיקות השונות שנעשו לו לאחרונה הוא אובחן כחולה במחלת אלצהיימר. עד לאחרונה נהג לוי להגיע בכל בוקר למשרדו של בנו הבכור ולעזור בסידור הניירת, בניהול חשבוניות ובשאר מטלות שמילאו את זמנו. בתקופה שקדמה להתאבדות סבל לוי ממצב רוח ירוד. הוא התלונן על קשיים להירדם בלילות, על חוסר תיאבון ועל תחושה כללית של עייפות ושל חוסר חשק. הוא התלונן על קשיי ריכוז ובעיקר על ירידה בזיכרון. משפחתו התייחסה לתלונותיו לעתים בביטול ולעתים בניסיונות הרגעה. אחרי הכול, אנשים רבים בגיל 68 סובלים מקשיים בזיכרון. אשתו אף היא לא התייחסה לתלונותיו ברצינות הראויה. היחסים בינו לבין אשתו היו במשך שנים מרוחקים ולא פעם מתוחים. היא נהגה לבלות מחוץ לבית עם חברות והטיפול בבעלה המבוגר ממנה בשנים רבות היה טכני. היא דאגה לכל צרכיו אך הפגינה כלפיו אדישות, ובשנים האחרונות, כשהזדקן, גילתה כלפיו חוסר סבלנות ולעתים גם כעס.