אלצהיימר ודמנציות אחרות | רחל ברנבאום עורכת

אלצהיימר ודמנציות אחרות 69 יכול עוד להשתמש בתקשורת מילולית, בעיקר כמוסר מסר, אך גם כקולט המסר. האדם מסתמך יותר ויותר על האותות שהוא קולט בחושיו הקדמוניים. לפיכך, על האדם הבריא להיות מודע הן לדרך שבה הוא מוסר מסרים והן לדרך שבה הוא קולט ומפרש את המסרים שמעביר לו האדם החולה. התקשורתהלאמילוליתעםהאדםהדמנטי חשובהביותר, בשלהליקוי ביכולותהתקשורת המילולית שלו. עקב זאת, האדם הדמנטי נהיה רגיש יותר לרמזים לא מילוליים; הוא רגיש יותר לצליל, לקצב ולתנועות המלוות את המילים; הוא רגיש יותר גם לכעס ולעצבנות שהוא קולט מסביבתו. תגובתו עלולה להיות עלבון, נסיגה מקשר או אף תוקפנות כלפי מוסר המסר. ,(Chaiklin, 1975) , שהייתה ממייסדות תחום התרפיה בתנועה Chase החוקרת סבורה, כי לעתים תכופות תקשורת מילולית משמעותית היא בלתי אפשרית או לא מספיקה. בתרבות המרוכזת סביב מילים, מצופה כי התקשורת היעילה תהיה בעיקרה מילולית. זאת, בעוד שהתרבות הרגשית היא תכופות בגדר 'טאבו'. בתרבות שלנו קיימת התעלמות מכך, שקיימות שתי רמות של תקשורת: מילולית ורגשית. כאילו אנשים אינם מודעים לכך שהם תמיד מתקשרים ברמה לא מילולית. אפילו אם הם נותרים שקטים מילולית, הם אף פעם לא מפסיקים לתקשר ברמה לא מילולית. הנפשי מהגוף הסמוי לסיפור יונה שחר-לוי (4002), תרפיסטית בתנועה, כותבת בספרה , כי התנועה הרגשית היא שפת הקשר הראשונית. שפת האם הראשונית של הסמוי כולנו היא שפה גופנית-תנועתית-רגשית ולא שפה מילולית-סימבולית.תינוק לומד לייחס משמעויות רגשיות לדיבור הלא מילולי של הדמויות ההוריות. בהתאם לכך, הבעת אמפתיה לאדם הדמנטי, בהתאמה ליכולת התקשורת שלו, היא רכיב חיוני ביותר בתקשורת עמו ובקשר עמו, במיוחד ככל שמחלתו מתקדמת. במצבים המתקדמים של המחלה, כאשר האדם כמעט שאינו מסוגל לתקשר באופן מילולי, קיימת נטייה להתייחס אליו כאילו אינו מבין דבר ואף אינו חש דבר. קיימת סכנה להתייחס לאדם זה כאל "לא-אדם". דווקא בשלב זה, התקשורת עם האדם מאתגרת ביותר. יונה שחר-לוי (4002) ופסיכולוגים נוספים, מתייחסים להתפתחות האדם מינקות. הם עוסקים בהתנסויות הגופניות הראשונות של האדם, אשר משפיעות על יחסו לעצמו ולעולם החיצוני. הקשר הראשוני, בעיקר עם גוף האם, הופך להיות זיכרון ראשוני של האדם שיקבע את קשריו עם עצמו ועם אחרים. שחר לוי מכנה זיכרון זה "תלכידי זיכרון". זיכרונות שאנו כמעט לא מודעים להם, אך משפיעים עלינו בכל גיל. ככל שהאדם הדמנטי מאבד תפקודים קוגניטיביים, הוא חוזר, לדעתי, לאותם תלכידי זיכרון בסיסיים. הוא משתוקק לחוש שוב את "המעטפת ההורית-החיקית" שהיא מרחב מוגן, הממלא תפקיד של נשיאה, הזנה והגנה. גם האדם הדמנטי, עדיין 'מדבר' באמצעות חילופי מתח שרירי, תזוזות, תנועות וקולות. האדם במצב המתקדם של דמנציה זקוק לסיוע "המעטפת ההורית החיקית", שתעטוף, תגונן ותווסת את זרם הגירויים מהחוץ פנימה, בדומה לעור. התקשורת של האדם הדמנטי מעטה. המטפל מכיר אותו ויכול לזהות אצלו תשדורות