אלצהיימר ודמנציות אחרות | רחל ברנבאום עורכת

הטיפול והתמודדות המטפלים עם תשושי נפש בקהילה 164 רבות מבעיות ההתנהגות שנזכרו לעיל ניתנות לתיקון ואף למניעה אם ניגשים אליהן בהלך הרוח הנכון ועם הידע שנצבר מניסיון קודם. פעילות מתמדת ועקשנית אינה חייבת להיות מופסקת, אלא אם כן היא מסכנת את החולה או את סביבתו, או אם הוא נעשה נסער מדי בעקבותיה. במקרה שכזה, על אנשי הצוות להתערב בעדינות אך בנחישות ואולי להפעיל את החולה בפעילות אחרת. לעתים, ניתן להפחית שוטטות על ידי שימוש בכיסא נדנדה שאיננו מסוכן. חשוב גם לדאוג לשטח גדול מספיק לצעידה הלוך ושוב בסביבה מוגנת, וכן לכמות מספקת של הליכונים לאנשים שהליכתם אינה יציבה. שינה במשך זמן הפעילות אינה חייבת להיתפס כדבר שלילי, אלא אם היא מוגזמת. לאנשים עם דמנציה מתקדמת יש צורך טבעי בהתבודדות פנימית, ל"טיים אאוט", או לנסיגה זמנית מהסביבה. זו יכולה גם להיות הדרך שלהם להימנע מדברים לא רצויים המתרחשים בסביבה. דרושים כישורים מיוחדים של המטפל כדי לאבחן מתי האדם לקח לעצמו מספיק "זמן התבודדות" ומתי ההתבודדות עלולה להזיק לו. התבודדות רבה מדי עלולה לגרום למגע חברתי מועט ולחסך בגרייה ומכאן להידרדרות מנטלית נוספת. חייבים למנוע התנהגות אגרסיבית, במיוחד אם היא מסכנת את ביטחונם של אחרים. על אנשי הצוות לחפש את המקור לדחק בסביבתו הפנימית או החיצונית של החולה. אם הדבר אינו ניתן, מומלץ להסיח את דעתו או למצוא לו מוצא אחר לשחרור האנרגיה העודפת. ניתן לתעל תנועות עצבניות או הנעת ידיים חסרת מנוח, ל"פעילויות נורמטיביות" כגון, קרצוף ירקות, קיפול כביסה, סידור חוזר של קופסאות או של תיקי יד מלאים בחפצים ישנים. אפשר גם להשתמש בתרופות על מנת להרגיע חולה נסער, כחלק מתכנית הטיפול שלו, אך זאת רק כהשלמה לפעילויות תמיכה אחרות ולהתערבות סביבתית. על העבודה עם חולי דמנציה מתקדמת להתמקד בחוויות חושיות וכן באינטראקציה בין-אישית בעלת . (Shapiro & Bacher, 2002) משמעות באינטראקציה שכזו אפשר לכלול שיחה שקטה (גם אם האדם אינו מבין את כל הנאמר), חיבוק, ליטוף, אחיזת ידו והתבוננות אל תוך עיניו של המטופל. השתתפות בפעילות קבוצתית, סיפור סיפורים, אכילה משותפת, שירה או ישיבה ביחד במעגל, חשובים אף הם. חולים בשלב מאוחר יותר של דמנציה זקוקים ליותר תשומות חברתיות לשמירה על צלם האנוש שלהם, מאלה הפגועים פחות, משום שהם שוכחים כיצד להתנהג במצבים .(Kovack, 1996) חברתיים וזקוקים לרמזים בלתי פוסקים חולים בשלב מתקדם של המחלה זקוקים ליותר פעילויות של "אחד על אחד" מאשר לפעילויות קבוצתיות. ואמנם, המצב הרצוי הוא להכין תכנית אישית לכל חולה, המבוססת על הרקע שלו, דרגת הנסערות שלו, רמת תפקודו, וכן על תצפיות מתועדות של הפעילויות שבהן השתתף, ומה מתוכן גרם לו לאינטראקציה ולעניין. במרכז הקהילתי היהודי על שם אפלבאום בדטרויט, מישיגן, מתעדים בדיוק את דרגת ההשתתפות של כל מטופל בכל אחת מפעילויות היום. הסיכום החודשי של תיעוד זה נותן לאנשי הצוות