כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

נחת. והלוואי כמו דבר בכל סוב להם שיהיה שאני מאחלת להם, ותודה, תודה רבה. סבתא נחמה, 28.3.2002 3 בר עשרה ימים לא רשמתי שום דבר, פשוט האצבעות אינן נשמעות מצב וגם לי נפשי עגום וכי עליי. מדוע אחרת? המציאות היא אכזרית, לא כמוה בכל הכרתי שנותיי המרובות פה, והנה עברו החיים ו בת ואני 9 ומסביב מפעפעת השנאה ההדדית ואיני יודעת אם אני עומדת לצדד במישהו. צד לי אין צודק. לדעתי הכרח דרך למצוא כלשהי הרג למנוע לא בטח זה הדדי. יוביל טוב לשום וסיפוק למי מהצדדים, ועד אנו מתיי? נישאר לא בארץ מבחינה היסטורית אדם לכל כי אלא זכות לחיות. כמובן שהתנחלויות בין לא מקומן האוכלוסייה ועל הערבית חשבונם, והתיאבון של המוגבר הלאומנים: ״כולה שלי״, יעמוד כנגדנו, לא פה בהכרח. יעזור כוח שום רק פיזי, מלחמה בכל תמידית האמצעים, ופיגועים זה. בתוך והלוואי שמנהיגינו יבינו אין אבל זה, את הזאב את מחליף אנו רק עורו. צריכים זאת להבין, העם אומרת צריך להחליף את מנהיגיו וטובה שעה אחת אני קודם. לא אם מקווה, הוא כי בזמני, אז קצר, למען בניי, נכדיי, ניניי והעם כולו. נחמה, 31.3.2002 ת מו ל ^ אתי הייתה אביבה. לזכותה יאמר כי בהיכרותה עם אנשי נתניה, מזה חוץ בי שטיפלה במסירות, גם הזמינה שלה מכר טכנאי שבא ותיקן את מכונת הכביסה שהתקלקלה. אני לא בעצמי הייתי יודעת למי לפנות והייתי חסרת אונים. שילמתי 150 שקלים ותוקן, ותודה. לא עוד אני כי לב שמתי מעט גומרת חג את הפסח. היום טעמתי מצה. עם דיברתי עודד ודוד, ושמחה ומאושרת שהם ישנם, שיהיו בריאים. התארחתי דוד אצל השבוע ונועה. קיבלוני וגם בחום, שמחתי לחזור הביתה. בדרך ניגשנו למקום של מגוריהם אורן ולימור. לא נכנסתי למעונם. לימור הייתה בעבודה מחוץ לבית ואורן ירד במדרגות, לא שאני מסוגלת לעלות, והנה אני עם בבית אלזה בי. שמטפלת לא אפילו ששה להסתכל בטלוויזיה, כי מה עיקר הם בה שסופר שמות והלוויות של קרבנות המציאות אנו שבה המרה חיים, ואני הזקנה איני יודעת אם כבר אזכה לימים אחרים. 1.4.2002 [ 97 ]