כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

לתמול $ בערב הקשבתי לחדשות והנה פיגוע בנתניה. כמובן שאני מוגנת אישית בקורת ער לבי אבל ביתי, וכואב וקול הנפגעים נשמע בכל צליל ברדיו, בטלוויזיה ואין וגם מנוס, הפיגועים בירושלים. אני יודעת בני כי משפחתי אינם נמצאים במקומות הבילוי אבל האלו, התגעגעתי לקול אנושי, וחיכיתי. עצביי כל מרוטים. היה רגע אצלי ולא שעה, הספיקה סבלנות, וכשבשעה שבע היה לא עדיין טלפון לא אליי לא וגם מעודד מדוד, התפרצתי בטלפון לעופרה, וכשהיא כי לי ענתה אצלם בסדר, ועודד ישן, עייף וגם מעבודה דיבר בשעת דוד עם צהריים נרגעתי, לרוב בושתי אני כך כדי עד בבכי. לי אין מתוחה, ברירה אחרת. חיי כל אני כזאת ובייחוד עתה. כבר דוד לשיחת חיכיתי ביותר וגם סבלנות קם עודד משנתו ודיבר אתי. אתם תבינו ותסלחו לי, במצב כללי אני מתוח הזקנה מחכה חיה למילה מכם. חוץ לי יש ומה מי הרי מכם? אמא, 11.3.2002 לויום מהבוקר ובמשך כל חם היה היום מאוד אצלנו. ייתכן זה בגלל ואולי בכלל בלי סיבה מיוחדת, הרגשתי ועדיין כך כל לא מרגישה טוב. איני גיבורה בדרך כלל, והיום במיוחד. אני כי מקווה הלילה יעבור בסדר. דוד עכשיו הגיע. במשך הערב התאוששתי מעט. שכבתי לישון מבלי לחשוב שום מחשבות. לי היה לילה מטריד קצת. קמתי הרבה פעמים ובסוף קמתי לגמרי. עכשיו אקח אשתה, תרופות ואמשיך להיאבק. אני עקשנית. אני מעניין, מה בודקת שכתבתי וכמו מורה מתקנת שגיאות של כתיב עצמי, מבלי לי, יגיד שמישהו ואחר שוב כך כותבת לעתים שגוי. טוב מזל לנועה יקירתי! אתמול לה, מלאו איני יודעת בדיוק זה מה אבל כמה, יום חשוב? הולדת שמח, שנים טובות ושקט בארצנו, ונחת מהילדים וכל טוב! בני דוד עם ביחד היקר, טוב שיהיה ושמח. אמא נחמה, נתניה, 12.3.2002 1 *יברה אתי הילדה, תינתה מעט מצרותיה. זה אין אפילו צורך לרשום, היא אבל דיברה אתי, ואני עם מדברת המחברת, טבע זה אני האדם. אדם בני רוב חושבת לא את עוצרים מחשבתם רק לעצמם, ואני כמוהם, שיש ומה זה בפיה נושא לרומן טרגי. מה אולי שאנשים זורעים, ככה קוצרים. אחד בן להם יש ויחיד לו שחיכו [ 86 ]