כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

אכלתי ארוחת צהריים, פעם עוד ואני הולכת אני לשכב. נראית נורא, פנים כחולים ממכות נפילתי וגם כאבים בהרבה חלקי מה זה גופי. אבל שיש! עצמותיי שלמות. אנו תמיד את מנחמים יכול כי עצמנו היה להיות יותר גרוע. נחמה פורתא. נתניה, 5.3.2002 אם איני טועה בתאריך. לא אני בטוחה בשום דבר. לוערב ביקרו אצלי אורן ולימור. שמחתי היו הם באמת. מאוד חמודים. אחרי שאני התגברתי על איך הבושה, שאני נראית, ואני באמת נראית נורא, חצי כחולה בפנים וכואבת, מה אין אבל לעשות! אני ככה נראית. לכל הצרות ממראה הזיקנה נוספה שלי הצורה אחרי מה שנפלתי. לעשות? זה קרה, ואצלי בבית מאוד עגום. הטלוויזיה אצל מתקן, אחרי שהיא נפלה עליי בנפילתי עם ואני לבד אלזה בבית, ובשקט. והנה ישבתי בחברתם והיה לי נעים הם מאוד. הלכו לשלום. עודד דיבר בטלפון ואני הולכת לישון. מחר צריך לקום יותר מוקדם מהרגיל, אלזה תרחץ אותי ותאכיל לפני תצא שהיא לחופשתה ביום ראשון. זהו דו״ח מיום שבת. 2.3.2002 ת מו ל ^ בערב עוד לי הייתה הפתעה נעימה. אלון שלי החייל החמוד התקשר מהבסיס לשאול לשלומי, וחימם את לי הלב. תהייה בריא ותחזור הביתה בשלום חמודי! תודה. סבתא נחמה. היום נמצאת אתי אביבה, אישה מאוד עד חמודה, הערב שאלזה תחזור. מכינה לי צהריים, כי דווקא לי, יש תיאבון ואני את מנצלת כולם בחוסר האונים מה שלי. כי לעשות אינך מסוגלת מי שיש טוב לבד. אין לך! שעוזר יש. מה זה ברירה, הטלוויזיה חזרה במצב טוב. ראיתי ״ערב חדש״ ואוי לעיניים ולאוזניים שיש מה לנו, לספר ואיני יודעת מה יוחלט בממשלה, יצר או הנקם צורך להרגיע את המצב. איני יודעת במה ואיך. ראשי הקטן יכול אינו אחד אף וגם ליעץ, אינו שואל אצלי, ואיני יודעת איך לקוות להרגעה. מה יגידו מנהלי המדינה? איני יודעת מה יבחרו ומה לעשות שיהיה הלאה. שמעתי עצות אחיתופל להרוג, להשמיד, כך אחר בעד אני לדבר. קודם לפי לדבר, ההיגיון, להוציא את המתנחלים למקומות שמתאימים להם יותר ולהפסיק את הדם שפיכת ההדדית. מי אבל לי? שומע הידיים לא עכשיו נשמעות לי, ואני בקושי רושמת את מחשבתי. אכלתי ארוחת [ 82 ]