כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

חולים לניתוח. אני חן לך מאחלת החלמה ובריאות וכל טוב. ובהיפרדה היא מאתנו לא כהרגלה נשקה לאלזה וכמובן לי. הצלחה ובריאות טוב וכל ולהתראות. נחמה, 6.2.2002 71 לך לעולמו, כך אדם על אומרים שמת, ישראל. שם משפחתו איני יודעת אפילו, רופא במקצועו, נשא שלא ערירי, מעולם אישה, הסיבות בן שלו, 70 אני חושבת. אדם נחמד, התגורר בבית עם אחד קרוב משפחה, אדם גם מאוד נחמד, בן 94 במלוא שכלו, מקל אוחז ביד, ובעזרתו עדיין על עומד רגליו, תבורך אבל בוריס. בהיותו אלמן, את שחלק בדידותו עם בדירה ישראל, נשאר פעם עוד לבדו. איני יכולה למיין את בדיוק קרבת כל עם שלי הקשר האנשים שאני פה, מזכירה ביחוד מפני שהם קשורים למשפחתו של הענפה עם לבי לבי אבל אבא, האנשים הבודדים לעת זיקנתם, ואיני יודעת מה יעלה של בגורלו בוריס לו יש עתה. אחייניות, אבל אני מאוד משתתפת בצערו, ומאחלת לו בשנים לו, שנשארו נוחם שזה כמה עד אפשרי, ובריאות. נתניה, 8.2.2002 I יקר וד שלי! אתמול כשהיית אצלי, רציתי מאוד לחבק אותך, לא אבל לנשק, הרשיתי את לעצמי מילוי זה, רצוני כך כל לא זה כי ביודעי מקובל אני אז עליך. זה את עושה בדמיוני, כאילו! נזכרתי בפגישה אתך בשדה התעופה כשחזרת מנסיעה מארצות הברית, נועה, אני ואורן הקטן. אתה, קודם לפני כולנו את חיבקת ולא אורן, ולא שבעת חדלת מלנשק אנו אותו. מאוד שמחנו והוא לא התנגד. היה עוד כמובן זאת קטן, אומרת לא אחד אף צעיר. מזה נפגע היה שהוא ראשון בתור. בכל אהבתי, אמא נחמה זה את ציינתי לזיכרון, משהו עד לי שהציק אני היום. אחרי חודשיים שכיבה בבית חולים לפני עשרות שנים רציתי את חזק לחבק עודד בפגישה ראשונה ונדחה על־ידי אהב שגם מישהו אותי ותבע את זכות הבכורה, זה כאילו קובע. הרגע נשאר בזיכרוני, לא לטובה דווקא, ואני מוכרחה זה. את לציין נתניה, 8.2.2002 [ 69 ]