כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

תתייחסו איך לזה שאתם וזה רוצים הכול חבוי בראשי אפילו ויזואלית בזיכרון גם שהיה צעיר! אני עכשיו כמה עד מודעת מעט למדתי השכלה פורמלית, וכמה אני מעט בעצם יודעת, כבר וזה אינו לי! משנה עכשיו 10 דוד בבוקר, כדי צלצל אני איך לדעת מרגישה. בן. תודה 31.1.2002 היא !יקנה מחלה מדבקת חשוכת מרפא. היא בעיקר במי פוגעת שחי הרבה שנים. נפגעות העיניים, האוזניים ושאר חלקי הגוף. לפעמים גם הראש נפגע וזה גורם רב, סבל בייחוד לסביבת ואל החולה, תנסו לברוח אין כי ממנה, זאת מנוסה. מדברת אליכם נפגעת וחולה בעלת ניסיון. בת אני 91, מספיק זקנה בכדי את להבין מחלתי. צחוק זאת בצד, עובדה. נחמה, 1.2.2002 לצעי ר נכדיי אלון יקירי. יוצא אתה מחר לשירות צו זה המדינה. ואין ממשלתי מנוס. גדול אתה והלוואי אל יגן השלום רע מכל עליך ופגע ותחזור למשפחה בריא, ולחייך הפרטיים לרצונך, אמן ואמן! אני לבי מעומק לך מאחלת כל חמודי טוב. סבתא נחמה, שבת, בוקר 2.2.2002 (מצטערת, במקרה נקרע אבל הנייר, ברכתי שלמה!) 0 שאלזה הגישה לקינוח בצהריים תפוז חתוך לחתיכות, הבליח אצלי זיכרון רחוק מילדותי, מן הבית שלי הקדום שלא בטלחן, יצאנו את גבולותיה יותר רחוק מאשר לעיירה השכנה לאן מוטלה, שהוגלינו בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לא מאז זזנו זאת ממנה, אומרת אבא אבל מטלחן, לפעמים נסע לבית מרפא רחוק בפקודת או רופא, עסקים. היה תמיד לנו מביא לא משהו מוכר ואקזוטי לטעימה, והנה נזכרתי בתפוז שקילף וחילק אחד לכל פלח. איני זוכרת את של צורתו את רק אבי, אצבעותיו את שחילקו או התפוז חתיכת אבטיח אדום שאת לא טעמם היכרנו. כאמור, זיכרון אני שגם מזמן פעם הייתי ילדה קטנה. נתניה, 2.2.2002 [ 67 ]