כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

11 ערב אלי צלצל ליאור. מזה שמחתי שנכדיי לי היקרים אינם שוכחים אותי. התעדכנתי אודות משפחתו, זאת אומרת אשתו אסנת וניניי גיא שחף, וארד, שכולם את עברו השפעת, כמובן בחודשי החורף, שיהיו בריאים. תודה ליאור חמודי. גם עודד צלצל מהמכונית הביתה. עייף כמובן, יום אחרי עבודה ארוך. ינוח! יום מחר חדש, וטוב זמן שכל שאדם מסוגל לעבוד נזקקים לעבודתו. היה בריא חמודי. כן כמו דיברתי דוד עם יקירי. הוא כי לי הזכיר ביום ראשון אלון הולך לצבא. שיחזור בריא הרי הביתה. כל אצלנו הארץ חזית, וכולנו בחזקת חיילים לצערי הרב, זאת מציאות חיינו בעולם העכשווי. אני מאוד מקווה של יום גם שיגיע שלום ושקט, שלא ירצה אדם את לאכול משנהו, ונוכל לנשום נקי, אוויר ולחבק את איש בלי רעהו את לבדוק מוצאו. הלוואי, אמן! נחמה. נתניה, 30.1.2002 {ם הבוקר בהשכמה במיטה, חשבתי אודות אלון נכדי הקטן, שגדל והוא ביום יוצא ראשון לשירות, זאת אומרת להיות אני חייל. שונאת צבאיות, אבל המציאות את מכתיבה כלליה. אני קיבלתי גופי בכל חזק גירוי וכדי להירגע התחלתי לנבור בילדותי הרחוקה מאוד. נזכרתי בהשכלתי דאז. ראשונה, רבי אצל יהודי זכור זקן כבר לטובה, הזכרתי פעם. וכשחזרנו אחרי גירוש לעיירתי, הילדים הקטנים אצל למדו מורי המקום היהודים, וגם ספר בבית עממי פולני. נזכרתי בשמותיהם של המורים ודווקא את שם המורה היחידה שאהבתי מאוד, והיא אותי, שכחתי. הזיכרון הוא גם מהתל לעתים. זוכרת תלמידה יפהפייה בעלת שיער שחור ועיניים כחולות וגם חזק, טיפשונת אחת בלונדינית שמה גרה אנינה, בקצה של הרחוב שם ביתנו, המורה ז׳וקוב, גוי חסון, עם התחתן בתה עם וחי וגר שלו השרתת (קצת רכילות מאז). מורה צעיר בלונדיני, שמו פאולדינה, אנשים צעירים, אפילו צעירים מאוד, שבעינינו נחשבו באותה תקופה זקנים. אני נזכרת בנער שגרנו אצלם בדירה, נוצרי. בתור ילדים על עלינו התנור בחורף להתחמם. זה קשה להעביר בכתב. לא אתם תוכלו זה איך לדעת היה. ובכלל, ודאי לא אני כי תחשבו שולטת במחשבותיי אם אני אבל זה, כל את כותבת היא האמת שאני כותבת למען ולא עצמי, יותר, ואתם [ 66 ]