כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

על מדי עצמם פעם. והנה אני יוצאת מאיזה אירוע, והולכת כאילו באותו מסלול כמו תמיד בכיוון הבית, ופתאום נמצאת באי־שם, בלא בין דרך, לא אנשים מוכרים בלי לי, ידיעה איפה נמצא אני ביתי. מתחילה לשאול, יודע ואין לחקור אפילו להגיד לי סימן ואם דרך. יודע כן מישהו זה אמור להיות מרחק עצום, ואני הולכת וטועה עד רב, זמן שאני מתעוררת בהקלה אני ששוב במיטתי ובכובד, והרגשה של אובדן וכובד! 13.1.2002 נ י ^ רוצה פה לציין משהו מצחיק אודותיי. איני קוראת עיתון מתחילתו עד סופו. בוררת או פחות יותר מה שמעניין אך ודי, אותי כשאני עושה אינהלציה זה נמשך רבע אין ולי שעה, סבלנות סתם אני ואז לשבת במה קוראת שמזדמן לעיניים. והנה נגדי מונח ״ידיעות אחרונות" בדף מספר 25, עלה שלא בדעתי אי־פעם בו, להציץ אבל כרגע מחוסר ברירה אחרת קראתי, ונהניתי מחוש הומור הכותבים למשל: "מדרש לא או היה ביתי היה״ מאת יעקב זה מה לוי. ג׳קי נהניתי, אפילו צחקתי בקול לעצמי! וכרגע אם מה את תקראו גם שכתבתי אתם מוזמנים לי. לצחוק צלצלתי להילדה, ידעתי לא כי אשמע משהו ממה אבל מרענן, אני ששמעתי או חושבת: שאנשים בכלל את שכחו שפת אנוש ביניהם, או שמחשבתם פועלת איך בכיוון מה לגרום כאב שיותר אחד כל לזולת? בנקמתו מעוניין של במותו השני, ובכל זאת נמצאים תחת גג קורת אחת, מבלי מכל לזוז, מיני סיבות אבסורדיות שהרי ייעלמו יחד אני אתם. חסרת אונים לה לעזור במשהו ומסיבה זאת שותקת, גם היא כי אינה מקשיבה לעצותיי, כמה עד שאני מבינה לה, ליעץ ולעצמי אני יודעת כי למטבע שני היא צדדים. צועקת באוזניי לאלוהים ואם לה שיעזור אינו נענה לה, רק אולי אינו קיים! ואני אני במה מה, וכי שותקת. יכולה לנחמה, והיא נשארת בכאבה, ואני מרוצה לגמר השיחה. לרווחתי. נתניה, 13.1.2002 {מנמתי בכורסה במרפסת ועברתי במחשבתי חיי על העומדים בגמר. לי עשיתי מבט אובייקטיבי וצלול. לא עשיתי לעצמי שום הנחות, כמו הנחות. היו שהם ראיתים והסיכום די עגום. חיים ארוכים, בלי ויזע עמל מלאי הרבה אור רק הנאה, אחד גדול שמכפר על בוודאי הרבה מכשולים שיכלו להימנע, ולא נמנעו, הם, ואלו שום בלי בניי פקפוק, ומשפחותיהם ויש להסתפק אבל בזה. פינה באיזו חבויה בכל בנפשי, זאת, ממלמל איזה האם פקפוק, אי־אפשר היה חייך אחרת. בלי שעברו [ 62 ]