כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

מתעוררת למציאות כמו שהיא, ואיני רוצה לקלקל את לעצמי של הנועם רגעי מנוחה נדירים, אבל באומרי טוב בוקר לאלזה, לא שדווקא ישנה טוב ועונה לי במענה זועף - הכול אבל הלך! לה מותר להרגיש כמו לה, שיוצא ויחלוף ויהיה בסדר, ואני משתפכת בפניכם. בינתיים אבל בנייר! לא אם למי, לפניכם? היו בריאים יקרים שלי. נזכרתי פתאום עכשיו בחברת נעורים נאמנה רוזה לי, שהייתה אברמוביץ שמה, נערה פיקחית לא אבל מאוד, יפה. אפשר לומר מכוערת אבל מראה, היה תמיד מקובל כי לומר היפות טיפשות והמכוערות היה זה לא אבל חכמות, המקרה. פשוט היינו חברות טובות, כנות, מספרות אחת לשנייה כל הקורות אותן, לה הייתה אחות מבוגרת רמת בקיבוץ הכובש, שבכדי להביא אותה, שלחה איזה בחור מפה, לנישואים פיקטיביים זאת אתה, עם אומרת חברתי רוזה, והגיעו ארצה ונשארו זוג, להם נולד אבל ילד, לביש מזלה חלתה בטרם הלידה בשחפת שכנראה אז הייתה בארץ ה־ בשנות 40-30 , ולא זכתה להחזיק, את לחבק ילדה! מה זמן כך אחר נפטרה. באה זה לפני אליי להיפרד! זכורה לי לטובה. נחמה, 10.1.2002 ק ר א תי עכשיו בשבת בבוקר בעיתון מוסף של לשבת ״ידיעות אחרונות" שבמקרה היה מונח עיני למול של כתבה אורי איני אליצור. מחפשת אותו דווקא, אינו מעניין כשלעצמו, - כאמור במקרה, ונדהמתי עד היכן מגיעה הפה ורוע הלב גסות כשהוא חבר על מגן הכנסת הנדל בהתנפלותו על קרצר שראה, שמע, והעז לומר מילה בקשר לזעקת הנכים וההתנחלויות. מה וכי חשבת, אליצור? אינו העולם את רואה זה, כל אפילו קיר תשימו בטון, להסתיר? הממשל שלנו וגם השובע וגם מושחת, יודע! אבל אינו רוצה לקלקל את תיאבונו טוב לכל לעצמו ופונה עורף, עושה חשבון יכול זה כמה בגדול חס לו, לעלות וחלילה. הם לזה יודעים חשבון. ואני בושה ונכלמת למה כל שותקת האוכלוסייה ואינה יוצאת לרחוב להפגין אהדה לעוול זועק לשמים, כך כדי עד אנו גם וכי חירשים, או אילמים מדוכאים, כל בלי תקווה. רבותיי, שלטון דבר של בסופו אנא מתחלף, קומו. נחמה, 11.1.2002 (*הנה קמתי הבוקר אחרי שינה טרופה. כמה קמתי וכמה פעמים וטיילתי, ולא מכאבים אלא ביד רבים מאי־שקט נפשי, ומחלום שחוזר פעם בכל אליי בווריאציות הרי שונות. איני מאמינה גדולה בחלומות, אבל לפעמים משפיעים כשהם חוזרים [ 61 ]