כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

את היא הבית, דלת את סגרה חדרה במפתח אבל השאירה את המפתח תקוע מבחוץ. הרמז היא ברור. מאוד פיקחית, להגיד את ברמז רצונה, אין בינינו צורך, זאת ביני אומרת ובינה שוררת הסכמה. תור לי יש מחר לד״ר יוספסברג, אורטופד מטעם קופת חולים, וו בשעה בבוקר בביתו, בקשר לכאב ביד, כבר שקיבלה שתי זריקות קורטיזון, והכאב אינו מרפה, בעיקר בלילות. אני לכן את שונאת הלילה והחושך, גם במובנים זה אחרים, בעצם מיותר אני אבל לרשום רוצה מעט לדבר, ובאין נוכחותכם הנייר שומע אותי בסבלנות. דוד לי אמר הוא כי היום מתכוון להגיע אליי לנסוע אתו לרופא. מאוד ייתכן כי אני אולי יכולה בעזרת אלזה להסתדר ופה לבד, אנוכיותי גוברת, ואני לו, מחכה רק לא כל כי זו, מסיבה הוא מכם מי עם שלי מפגש עבורי נוחם ואל וחג, תצחקו כי לי, זיקנה ובדידות גם היא מחלה ואני איני יכולה לקבל כמו אתכם שהייתי רוצה, זה אך אתם יודעים לבד! אמא 6 . 1.2002 דוד והנה הגיע. נוכחותו אצל הרופא הייתה חשובה. יום כבר זה ל)נה אחרי הרופא, איני כל על פוסחת טיפול, את משחקת האדם שכאילו יכולים להבריא, אני יודעת את האבסורד אבל משתדלת. אני אין כי מודעת תקנה לבגד ישן, אני גם שפעם במצוקות הזמנים שמתי לא את אבל טלאים, שמה תכף כי לב נקרע קרע אבל חדש, העשייה וההתעסקות נותנות גם וכך מה, סיפוק אני נוהגת עם עצמי. גם לי מכאיבה המודעות לא שאני, כהרגלי כל גם השנים, כותבת בשגיאות לי ואין כתיב ברירה איך אחרת. אומרים: מה זה שיש! הזיכרון בי, שבוגד מכעיס עוד אותי יותר. אני שוכבת במיטה ובראשי רוחשות כל מיני מחשבות, כנמלים בכוורת, ומתכוננת להעלותן על הנייר, ובקומי שוכחת לא אותן. שהן מועילות למאן או דהוא, אבל חסרות, אצלי ישנו רגש החיפזון, להזדרז, יהיה פן מאוחר, למה? למי? נחמה, 8.1.2002 אני גם קיבלתי הפעם זריקת קורטיזון, במקום הכואב. הכאב חלף, זאת לעומת התחושה באצבע ביד זה אבל איננה, שמאל. [ 59 ]