כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

ולא מת־חי נקום על רגלינו? לי תצחקו כבר לי כי בוודאי, זכות אין בכלל לרשות אני אבל דיבור! עדיין זמן וכל צלולה שאני נושמת אני את אצעק הכאב, ואולי בכל לא זאת צריך לאבד תקווה, ונכניע מתיי את שהוא הימין המכוער. נחמה ו 2.200 ו . 23 (*בעניין אחר לגמרי, לי שיש אחרי כאבים ביד חזקים שמאל את שמדירים שנתי אפילו אחרי זריקת קורטיזון, הלכה היום אלזה עם לרופא בית מכתב החולים ובקשתי לעזרה לא הוא ממנו. התייחס לא כלל, השאיר את אצלו בית מכתב החולים ושלח לי מרשם לאלגוליזין, תרופה כבר שאולי את איבדה השפעתה עליי, מרוב בה. שימוש כבר אני בעיניו לא כאילו קיימת וסוף פסוק, איני יודעת ממי לבקש עזרה בכאבי, ומאוד לי קשה והכאבים אני לי. מציקים פוחדת לשכב לישון. ו 27.12.200 נ י ^ מגיעה למסקנה עם זאת בכל כי השנים מגיעים לחשיבה יותר רציונלית, אצלי בכל אופן. בזה מדובר שאני בהתנגדותי מה לכל שמריח בדת, מבינה לא כי עכשיו תמיד צדקתי. העיקר, ביחסי כאב כמה ז״ל אמי כלפי גרמתי לה, בהתייחסותי לכולם באופן אמא שווה. הייתה מאוד דתית, האמינה כנה עמוק, בנפשה, בלי פקפוק וערעור, וראתה לצערה את ולא חיי, אופן שיכולתי לנהוג אלא אחרת, לכבודה יכולתי פעם מדי בדברים לא חלקיים משמעותיים לגביי, לבוא לקראתה מבלי להישבר. אבל אותה אמא לי וצר שברתי כך. על מאוד לדוגמה, כשגרתי או אצלה, בקרבתה, יכולתי נזק בלי להימנע מלכבס בשבת וכדומה. מה הוכחתי רק בכך? טיפשות ורוע ולהכעיס. פעם שלי בן באם חשבתי, ייתפס לאדיקות ולצדקנות דתית, אחרים וזה אותו, שקר ולא לעצמי נכון. לא זה למזלי אבל קרה, כן, באם זוכה היה תמיד לאהבתי בכל כאם! מקרה ומצב, אמי אצל היה וזה כלפיי! ויהי זכרה ברוך! אני לא אפילו ידעתי גיל כי 13 מה זה בן אצל שנקרא בר־מצווה, יום הולדת מיוחד במינו וכשהזכרתי יום זה כי לאמי של הולדתו עודד ועמדו לה דמעות בעיניים לא הבנתי מדוע. כמובן שבתמימותי לא ידעתי את ולא כאבה, יכולתי גם לנהוג אבל אחרת, יכולתי אולי בטקט להסביר את לה עמדתי ולבקש הבנה. אולי! לא דבר שום אבל חוזר אחורנית ומה, ואיך שעבר, עבר. 30.12.2001 [ 56 ]