כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

את מו ל, שבת, עודד ועופרה באו לקחת אותי ושם לדוד יום את חגגו הולדתי ה־ 91. כשהחזירו אותי הביתה בלילה, שגם אחרי נחתי זאת בכל שם, כבר הייתי עייפה, וקיוויתי לשכב במיטתי הנוחה תחת שמיכת הפוך שקיבלתי מתנה ממשפחתי, לנוח וליהנות מליל מנוחה ושינה טובה. רק הספקתי להירדם, וכאבים חזקים בידי השמאלית העירוני, וסוף למנוחה המקווה. כל עשיתי מיני התעסקויות, שתיתי תה, תרמוס לחם אכלתי בחמאה, טיילתי בתוך הבית, את הכרחתי עצמי בכוח אבל לשכב, הכאבים הקפיצוני והשעון מעל ראשי זז! אינו קמתי עכשיו בשעה שלוש וחצי בלילה, ואני את שופכת מצוקותיי על הנייר, וראה זה היד פלא, כרגע נרגעה, אבל איני מעיזה לחלום שיתאפשר לי מעט לישון, הלוואי! ובאמת לא ישנתי! הערב אלזה חזרה מחופשת יום ראשון מדוכאת. חברה שלה, נשואה ואם לילדים ובעל בפיליפינים, אני גם מכירה אותה, עבדה אצל בטיפול אחת שעברה לבית אבות. התמימה אחד פגשה שהבטיח עבודה, לקחה לביתו ואנס אותה שם. בארץ הכול הפקר ובייחוד זר כלפי ותמים. אלזה לא מאוד חן, את אוהבת בי שמטפלת בימי ראשון. היא אינה אומרת עליה או אף כנגדה אבל מילה. חושיי ועיניי עדיין צלולים ורגישים. אני יודעת וחושבת אין כי שלמות, בשום דבר, וכמובן באנשים, ואני משתדלת ככה להתייחס, לא לפסול בגלל משהו שאינו נראה לי (חוץ מאנשים פוליטים - גם אני פה אולי קיצונית). אני חן כי חושבת יודעת את אי־חיבתה אליה אבל ממנה, פיקחית דיה לא לדבר אודותיה, לי וגם מספיק! תכף אני הולכת לישון, ומפחדת מהלילה, מהחושך, מתפללת (למי) שאוכל לישון! 9.12.2001 1 ) י ד לי כואבת מאוד, בייחוד בלילה. היה שלי הרופא בחופשה ולא פניתי לעזרה. הוא ויש חזר, חזק לחץ עליו במרפאה, הוא אבל את מכיר שלי הבעיה ואינו יודע איך בדיוק לי, לעזור הוא ולכן מכוון אותי למיון בבית דוד חולים. ייקח אותי ואני עדיין איני יודעת אם יאשפזו אותי. וכעת אסע לבית חולים. הייתי במיון, כמה לי עשו בדיקות. קיבלתי זריקת קורטיזון, לי שעזרה וחזרתי הביתה בשמירתו דוד של שלי. 14.12.2001 [ 54 ]