כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

יש או מדרגה שתיים ולי לעלות זאת גם במצבי בעיה, הלכה - חן אתי מטפלת יום וגם ראשון אלזה נלוותה, כי רצתה אני איך לדעת ארגיש. כמובן נסענו במונית גם אבל את לקחנו כיסא הגלגלים שלי, את קיבלתי הזריקה והרגשתי מזג בסדר. היה האוויר נהדר, וחן הציעה אחרי שאלזה עזבה לחופשתה, ללכת הביתה בכיסא. לא העזתי זה את לבקש אבל מחן, שמחתי ואז לטייל הייתי רוח במצב מרומם, אחרי שכיבה במיטה הרבה זמן, וכשבאנו הביתה ופתחנו את הטלוויזיה, חשכו עיני בכל שתינו, הפיגועים שהתרחשו, ממש בכיתי על מכאב, המצב, אור באין נראה לעין. כבר בהמשך שכחתי ממנוחה, וכך נראה שגם לי לכאבים לא בידיים נמצא מרפא, הכול כואב חזק, פיזית ונפשית! כנראה לא שוולטרן לי. עוזר 30.11.2001 1"1 קשבתי מעט למקור הידע שלי, - כמובן הטלוויזיה, שאני שומעת דיבורים וגם בין השורות, כל מיני מומחים, ונותני איני עצות. מדברת אודות נפגעים שמדברים כאב מתוך עמוק, ולא מהלב, תמיד מהמחשבה, אלא מומחים מלומדים היודעים מה כל וזה שצריך, גדר אומר: הפרדה, להכניס יישובים של ערבים יוצא אין לגטו, בא ואין ושלום על ישראל! וכשנשאלו, מה לעשות עם המתנחלים, לא אין ולא, צורך וצידוק "אנשים גרים עשר־עשרים אין שנים, להזיזם״. אפילו לשם ביטחונם, גם כי כמו מרכזים תל־אביב וירושלים מוטרדים בטרור, נכון? אבל לדעתי הכול נובע מאי־שקט כללי. למצוקות אין גדרות! התשובות: "לסמוך על הצבא, לתת יד להם כבר והם חופשית יידעו מה לעשות!״ אוי לעצות ומה ומי כאלו שעומד מאחוריהן! נחמה, 1.12.2001 לי לויה לילה קשה לא מאוד, עין עצמתי מכאבים וחיכיתי באי־סבלנות שיגיע בוקר, קמה ואני מנומנמת, שותה חם, אוכלת, עושה אינהלציה. ואלזה רוחצת אותי במים אני ואז חמים, נשכבתי וישנתי כשעתיים, ורווח לי מעט. אלזה ממש מטפלת בי במסירות שאין אני לו. תחליף כי חושבת לה מגיע סוף לקראת שנה, שזה עכשיו חג, גם אצלה מתנה ואני איני יודעת ואיך מה. הרי אני זה, את לסדר כידוע לצערי חסרת אני אבל אונים, כי מאושרת בניי אתם, היקרים, קיימים ובטוח את שתסדרו זה. ואני כותבת כאילו אתם שומעים אבל מרחוק, הרי לי תהיה הזדמנות לדבר בלי אתכם כי טלפון, אלזה מקשיבה, וטוב יותר מעשים מדיבורים. אמא. 6.12.2001 [ 53 ]