כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

עד שלפעמים לא אני מוכרת, אבל כמובן, נותנת במתנה אי־אלו דברים שאינם לי. חסרים שלה השיטה מאוסה עליי, למשל, ראתה אצלי שלוש דבש צנצנות סגורות. צריך דבש לי - להבין אסור, להן יש לבטח לא היא מטרה, שאלה, קודם פתחה, אכלה, זה אחרי שאלה הם מה בשביל אצלי. כשאמרתי שעודד ביקש לקנות עבורו אמרה, ״אוי, אכלתי ואז מאחת״, כמה שילמה שעלה ולקחה את הפתוחה. היום הם למה שאלה עדיין אצלי, כי אמרתי עודד חולה לצערי ואיני יכולה להעביר לו. ודבר פעוט אחר. לאלזה הייתה בבית חפיסת חן שוקולד. התפלאה שחצי נאכלה ובדאגה לבריאותי לי: אמרה ״סבתא, זה עלול ואני לך!״ להזיק לא כמובן ידעתי היה שזה אפילו בבית! ועוד כהנה וכהנה. בטח לי, תצחקו תגידו: קטנות! כשחן מגיעה והולכת היא מנשקת אותי, ״את לי: קוראת מלאך!״ זה תאמינו, נמאס לא אני עליי. נכנסת של לחדר ללא אלזה צורך, ועכשיו היא שואלת אצלי חן אם גם חיפשה אצלה. איני יודעת, אני בטוחה כן. כי עכשיו מצטערת, שואלת איך עצה לנהוג אני כלפיה, לצערי איני יכולה לסבול אותה מעכשיו והלאה. עוצו אני לי, אקבל עצתכם! אני לצערי, עוד כי מבינה לה אזדקק ואיני יודעת איך לדבר אבל אתה, איני מסוגלת להשאיר בלי בירור ולעשות של הצגה ידידות לא מזויפת, אני! ואחרי שחשבתי אודותיה, החלטתי לא בסוף לה להגיד זה לאן כי כלום, יוביל? איני יכולה את לשנות ואם אופיה תעזוב תבוא במקומה איך אדע אני ומה אחרת, תנהג? יש מילא, גם לעבור מצבים סוף לא זה כאלו. העולם! 11 . 11.2001 ל אי תי את המקרה הטרגי בניו־יורק, ולא יכולתי לעכל ולהאמין היא שזאת מציאות זה ממש, נראה כמו איזה סרט, הצגת אימים בקולנוע שמזעזעת מאוד, אבל לצערנו המציאות לפעמים את עוברת הדמיון במוראותיה. 12 . 11.2001 ל י ו ם עשיתי - מבצע לקחנו מונית ונסענו לקו־אופ. לקניות. התחלתי לנסוע בכיסא גלגלים וטוב שתכף אלזה כי ראתה לא אחד גלגל היא פועל. רצתה ללכת לא אני לבד, ויתרתי, מאוד רציתי לצאת מכלאי ההכרחי. בזבזתי למונית לשם ובחזרה, את לקחנו ההליכון שלי ויחד את עשינו הקניות. התעייפתי אבל כמובן, [ 49 ]

RkJQdWJsaXNoZXIy NjcyMg==