כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

שאלתי קרה מה אליכם: אדם אני ’ לכם! מציאותי וחושבת כי בגמר החיים מטמינים את הגופה באדמה, כי בעפר! ״מעפר באת ולעפר אתה זה אין הולך״. אין כי אומר גן־עדן, וגיהינום פה אבל ויש יש במציאות, בין החיים! בעולמנו על האדמה בעודנו וגם חיים, אתם כו־ל־כם יודעים אבל זה, את אתם או מתחזים משקרים ואני איני מאמינה לכם, דמעותיכם כזב! והרב שך מקומו וכבודו שמורים לו כלכל אדם. אני ולכן כותבת אודותיו כאדם בגיל מופלג בלתי מצוי. גם אני יודעת כי בהתנצחות בקול תשובותיהם כי הן הגוף, החומר נקבר באדמה ולגן־עדן, למי לו שמגיע אותו, אליו נשמתו נכנסת. זה גם אחיזת כי עיניים, נשמתו, זאת אומרת זה הנשמה אוויר כמו שמתנדף אבל רוח, מקומה נשמר בזיכרוננו. זה נכון! אנחנו משמרים, לזה יש שם אפילו מפורש: אזכרת נשמות. נחמה נתניה, 5.11.2001 ת מו ל ^ בערב הייתי כי בטוחה הגיע זמני. לא נבהלתי, אני לא זה אבל מחכה, נכון עיתוי כרגע, בגלל שעודד חולה בדלקת ריאות, מקבל טיפול את שמשפר מצבו וזקוק למנוחה, והוא היה לא בוודאי על מוותר ללוות אותי בפעם האחרונה. אני כשלעצמי הייתי כי רוצה ישמור על בריאותו לא כבר אני אז אבל אוכל לקבוע, ועכשיו חדש יום בוקר ואני רושמת את המקרה שהיה: אלזה הלכה לשוק לקנות משהו לעצמה, ושאלה אני גם אם מעוניינת במשהו. אני חשקתי בדגים חיים שאינם נמצאים בקו־אופ. והיא לצערי הביאה דגים במשקל, שלוש חתיכות במחיר יקר, זה לא אבל הקובע. אחרי הבישול לי אכלתי חתיכה ואמרתי לה את לזרוק מה אבל היתר. שאכלתי את לי הרעיל אני הקיבה, התחלתי את להקיא נשמתי, וגם שלשלתי בהרגשת סוף דרכי, שתיתי חם, תה הרבה שכבתי ואני כנראה דיי, חזקה התגברתי ואני ממשיכה. נחמה נתניה, 9.11.2001 ש ^ לא דבר לי נעים ואני מתלבטת איך חן לנהוג. שבאה ביום אליי ראשון, חופשתה של אלזה, להיות אתי, מראה לא תכונות נעימות, לא סימפטיות לי במיוחד. חס לא וחלילה שהיא גונבת אבל משהו, כשאני שוכבת היא במיטה פינה בכל מחפשת בבית, בארונות במטבח, שואלת על אצלי הכול הא מה בשביל אני מה ודא, ויש זה? עם עושה שהיא מציעה הצעות לקנות או זה דבר ממני אחר [ 48 ]