כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

ו ד די ק ^ שלי ועופרה! אני את סופרת את השעות, הרגעים, מקווה, בעיקר בכל רוצה מאודי לראותכם, לחבק ואפילו אם לנשק, לי, תרשו העיקר חיזרו בשלום! אמא נתניה, ו 4.9.200 שאני ^ חצי שוכבת רדומה, אני ערה חצי כל חושבת מיני מחשבות וכותבת אותם על דפים שלמים בדמיוני, ועכשיו כאילו הכול מתעופף מראשי, ונחוץ להתרכז כדי להיזכר. אנסה בחלקם, בעיקר כשאדם דואג מאוד כך כדי עד למחר, שהוא שוכח את של קיומו וכך היום, יוצא לדוגמה, על יש אם לחם השולחן והאדם שומר אותו הוא למחר, רעב היום ולמחרתו אוכל אותו אני עבש. מבינה שמבחינה ציבורית יש בהחלט צורך לראות כל של תוצאות מיני מהלכים מהיום את שקובעים העתיד, אבל מבחינה יש אישית צורך וראייה נכונה איך אדם לכל אפשר לבלות ולעבור את יומו מעניין, כמובן בהתחשב בגילו, התחייבויות משפחתיות ואחריותו יש להם. צורך כל את לבדוק האפשרויות ולחלק את לכל הזמן מיני אירועים יום־יומיים אבל לא את לדחות הכול כי למחר, לו יש הזמן האכזריות לברוח מתחתינו אפילו מבלי להרגיש, שזה עד אפילו נעשה מאוחר! אנא לי יגיד שלא שזו מישהו פילוסופיה. לי יש לצערי דוגמאות אישיות, אולי אפילו אפרט אותן בהמשך. כשהגענו לגיל הפנסיה וכוח רב עמל חיי אחרי מועט ורכשנו גג קורת צנועה ומעט מזומנים שכבר כתבתי זה אודות פעם, והכול ידוע לכם, קיוויתי למעט הנאה ומנוחה, פחד אבא על נפל ופה מה המחר, יקרה כשהמזומנים ייגמרו? והחל יום כל לחשבן ולספור. לא עזרו טענותיי: כך, אם נמכור הדירה ונחיה בשכירות, גם כך כל שאיננו צעירים יותר אדם ואף חי אינו בוא לנצח, נחיה ונהנה לא אבא מהיום, השתכנע ובסוף עברו ימינו וגם רוגז בפחד, אבא כעס, נפטר בגיל 82 חס ולא וחלילה מרעב, לא הדירה נמכרה ואני, אולי אפילו לא לשמחתי, בגיל 91 עוד מעט, וקיימת ואיני רעבה, אולי מעט בעזרתכם אני כי זקוקה להרבה טיפול. בלי כוונה מלכתחילה עברתי לנימה נגד אישית, רצוני. מה העיקר שרציתי כי זה, להביע היום חשוב יום כל מאוד, בעתו ואחריו בא המחר! אולי שלי הכתיבה לא מרוכזת מספיק, ובכן מעט בלבול אולי לי היו לנו! טבעי כל בריאים משפחתי היקרה. סבתא, רבא סבתא ואמא נתניה, 4.9.2001 [ 38 ]