כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

ל ז ה ^ הלכה היום לבנק להוציא עבורי כסף מעט להוצאות יוכז־יומיות. היא מתנהגת במסירות, את עושה עבודתה בנאמנות לא ואני מפקדת שום עליה דבר, אבל כמובן שאני נזקקת בכול לעזרתה ואני הרי שזה מבינה תפקידה, או קל קשה, הרי היא אבל זה כל את עושה מהכורח שלה, ובתשלום! היא זה עם יחד משתדלת לא איך לעשות שאני מבקשת, ותמיד לפי שהיא חושבת לא אני לנכון. שום מפגינה מורת אבל רוח, איני יכולה על לוותר מינימום שבמינימום עצמאות, בזמן שאני זאת בכל שולטת בהכרתי וגם את מבינה הסובב אותי ומאוד אני זה. עם לי קשה חושבת שאיך היא שהוא צריכה כי לדעת זמן כל עדיין שאני אני קיימת בעלת הבית ולא להפך! זאת בכל אני אולי איך בשקט שהוא ובין זה. את לה אסביר דיבור ודיבור הגעתי למשהו הכי לא אולי נעים אבל עבורה הכרחי להגיד. לב שמתי לתופעה לא נעימה, לי שחסרים כגון מצעים סדינים כפולים. מאוד התלבטתי ובסוף אין כי הבנתי סוף לדבר בשתיקה, מה חשבתי שיהיה, ואני דיברתי בשקט שחסרים דברים, לי היו אפילו סימנים מסוימים ממה היא שחסר, כמובן ניסתה להתנגד, מעט להרים קול, לא ״אני יודעת, לא ראיתי, לא אני מה? שמעתי, לקחתי?״, ואני לא בשלי, אומרת שאת אבל לקחת, יודעת במאה שזה אחוז נמצא בארון בזמן שאת הגעת ומישהו שנכנס לא אצלי בלי חוט לוקח לשאול אצלי. ברור, נכון? זמן איזה אחרי לה קראתי ואמרתי: ״אם נעלבת, זכותך, וזכותי להגיד. תעשי איך שאת היא ואז מבינה״. אמרה: ״סבתא, את רוצה להיפטר ממני?" ״כמובן שלא!״ עניתי, ״ובכן נסיים - בזה אצלי הכול איני פתוח, דבר שום סוגרת במנעול ואני מבקשת להתנהג בהתאם. מה שהיה נגמר ונשכח״. וסוף אני וכך פסוק זה מקווה יימשך, כי מה מצדי טעם להחליף אותה באחרת? ולהתחיל הכול ומי מחדש יערוב אבל לי? נתתי את לה היא ואם הברירה הסכימה, סוף אז בכל דבר שום הרי פסוק! לא מקרה יוחזר, אני את לא דאבתי חסרון הדברים, שלא מה יהיו, לא הם קובעים אף חיי אבל אחד, האמון שנתתי באדם ונתבדיתי לי כאב מאוד ועכשיו אני מקווה ליחסים הוגנים. מעט תוספת: מהדברים לי שחסרו נמצאו היום בארון למעלה כשאלזה סידרה את הארון לא זה אבל מחדש. משנה כמה הכמות אני זה עם יחד ומה. בה מרגישה איזו עוינות סמויה גם כלפיי, מעט אי־הוגנות בניהולה וחושיי עדיין לי וצר צלולים כך! על נתניה, 3.9.2001 [ 37 ]