כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

מיני אנשים שמחפשים את בה וגם קיומם באים בהמוניהם ומוצאים את מקומם וזה הפרדוקס, אין שלי עליו תשובה. נתניה, 23.8.001 לני $ כידוע יודעת לדבר עברית. אלזה העובדת אתי מדברת יותר קל באנגלית, גם לא גם אבל אמה שפת בעברית המגומגמת שלה אנחנו משתדלות להבין את אחת השנייה, ואנו, אני כך גם חושבת, מיודדות ואני כך! על שמחה אני הגעתי ארצה בשנת 1932 בתור תיירת לשלושה ימים. אז הארץ בשלטון אנגלי ידוע והרי כמה עד שהארץ הייתה סגורה לעלייה ליהודים, תמיד התחכמנו והגענו בכל מיני דרכים לא עוד ואני שמעתי אודות גירוש כלשהו. אני באתי למגדל יד על שם טבריה, לי הייתה אחות בקבוצת ״שחריה״. אנשים קיבלוני כאחת משלהם, אחותי ארגנה וניהלה גן ירקות יד על הכנרת ואני על עבדתי ידה. היא עבדה קשה, במסירות ויושר, וכך דרשה בלי מעובדיה משוא פנים, ואפילו אני פעם ועוד נערה התפרפרנו, כבד היה החום מאוד, לנו עשינו לנוח פיקניק ולאכול אשכוליות. וכשאהובה ז״ל תפשה אותנו, ננזפנו קשות ובבושת פנים חזרנו לעבודה. עברה בין שנה, הוותיקים ממני בקבוצה כל היו מיני אידאולוגיות, היה לא שלי וכך מהן מושג הקבוצה התפלגה לכל מיני כיוונים. שום בלי אני, מקום ללכת, נסעתי לתל־אביב בת גרה שם שלי דודה נחמה, בעשר שנים מבוגרת ממני בעלת שני עם משפחה ילדים. בלי אני, מה וידע מקצוע עם לעשות עצמי, לבושתי עכשיו, התמקמתי אצלה לחודש ימים. קיבלוני יפה, גרו בדירה שני שכורה, חדרים ברחוב פינסקר, אחד מהם לי נתנו והוא - זליג(זליקוביץ) היה מראשי ההגנה דאז, בבית היו שלהם נכנסים ויוצאים כל כך כל היום הרבה אנשים צעירים שהיו בעניינים. כאמור קרוביי קיבלו אבל טוב אותי באכילה, בחדר, היה שלא אצלם לא זה מיותר. היה מספיק לא הם עבורי, ביני הכירו כל לבין הנכנסים והייתי מאוד לא בודדה, ידעתי איך לחפש איך עבודה, לפגוש אנשים שנמצאו בעיר, אפילו מכרים מקודם שם היו שגם לרוב. כנראה שכילדה מעיירה קטנה, ענייה, הייתי מדי תמימה הגובלת בטיפשות, כשפגשתי במקרה נערה מעיירתי שעבדה בבית־חרושת, בשמחה אני גם שם קיבלתי עבודה קשה ומזיקה ולא הייתה מאושרת ממני. ביום עבודתי הראשון הלכתי ביחד אתה לאכול במסעדה וחיפשתי בו, לגור מקום חדר מצאתי בו שגרו ואח אחות ואני פינה קיבלתי באותו היו אלו החדר. התנאים גם פה אז. התחלתי לפגוש גם מכרים, כאלו שראו לפניהם נערה יפה, והתחילו [ 34 ]