כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

מה זה לנו שהיה שקנינו בלי דירה משכנתא והתחלנו לחיות בצניעות, כל פרוטה שיצאה המעיטה את כספנו, ואבא פחד מאוד מיום המחר, ובינתיים שמר בקפדנות כל על ובזה פרוטה אם הכביד, להתבטא בעדינות. יותר נכון את מירר קיומנו היוס־יומי. ואני התחננתי: תן לחיות זמן כל בנחת ואם שאפשר, ייגמרו המזומנים נמכור את הדירה ונחיה בשכירות, חי אדם אין הרי סוף כל וסוף לעולמים, לא לי עזרו טענותיי. לצאת לא לעבוד רציתי, כידוע עבדתי הרבה וקשה, ורציתי לנוח! ועכשיו למרות כל נגד רצוני היגיון, לא כשאני מסוגלת אפילו לשרת במינימום את עצמי ותלויה בעזרת כולם ונשמרת דקה כל ביממה ואני את מרגישה כך כל עצמי מיותרת, וכמו להכעיס החיים לי עושים מעשה ליצנות ומחזיקים אותי, כנה באמת בניגוד לרצוני, לנוח במקום מנוחת עולמים ולשחרר את כולם מעולי, ואיני מוצאת מוצא, שוב אולי אי־יכולתי למעשה נבון והחלטי ואני מבקשת סליחה מכולכם! אוהבת עד אתכם כלות, אמא, סבתא וסבתא רבא תבורכו! נתניה, 16.8.2001 1 אני הנה כל ששוכבת זמני כאב עד במיטה עצמותיי, ולא מעיזה לחשוב אפילו אודות יציאה מהמיטה, גם בגלל חולשתי ומצבי וגם הפיזי בגלל אני כי מראי, אולי יותר מכולם זוכרת גם כי פעם הייתי במצב אני אחר, מודעת לגילי ולחוסר הברירה ובכל זאת קשה להתנחם זאת בכל למה הגעתי. בני כשדוד הציע לקחת אותי אליהם בשבת וביודעי את תכונותיה של הכנות נועה, הסכמתי ומאוד נהניתי, שינוי מבורך עבורי זה אם אפילו אולי הקשה עליהם. היום הייתה אתי המטפלת חן בגלל חופשתה של אני אלזה. מטופלת ומוגנת יומם ולילה זה כורח אבל המצב איני את אחד לאף מאחלת הרגשתי, לי ואין מוצא מהמצב כאמור כאילו או מישהו משהו לא על בי מתגרה עוול בכפי. נחמה, נתניה, 19.8.2001 (!!שאני שוכבת נדמה לי שכשאקום אני אמלא דפים שלמים במחשבותיי, ואחר כך לי אין רצון מרה להחיל מי על שחורה לי ואין שיקרא, לצערי משהו יותר מעודד. מצבי הרי הפיזי ידוע, מבלי להתאונן מה זה שיש! להרבה אנשים בגילי, ומצב רוחי [ 32 ]