כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

גם ואני דבר של בסופו לוקחת בהבנתי עכשיו ובמבט כל את לאחור האחריות על חיי על לא כי עצמי, נהגתי והם אחרת עברו! חיי כל ואני שיחקתי משחק אכזרי כלפי עצמי ועכשיו הכול אבוד. אני כמה מרגישה תכונות בניי אל שעברו למי משנינו, יותר ולמי פחות, כאלו שאני בהם שמחה וכאלו גם שאולי לרצוני הייתי מוותרת שיש מה זה אבל עליהם, ואני מאוד מאוד כפי בניי את אוהבת שהם! תבורכו! נתניה, ו 4.8.200 ו לז כו תו ייאמר אבא כי מרדכי את כיבד אביו לכל שהיה אדם הדעות קשה אופי, פנסי, שעשה לכולם חיים מאוד אבא אבל קשים, אהב מאוד את עמוק אמו. בתנאי חיינו שלא מה את אפשרו רצה שהוא להעניק הוא לה, את עשה המקסימום - רחץ אותה לה ודאג והעיקר אהב באמת אותה אהבה שמעוררת קנאה לדוגמתה. אותי רוחצים כל יום, דואגים לכל מה על אין צרכיי, להתאונן! אבל איני יכולה להתגבר על הרגשת החובה - שבדבר הכול בתשלום. לי חסרים מאוד רגשי חמימות. אתם בוודאי תכעסו, תכחישו, אבל חושיי עדיין בהכרה ואיני יכולה אחרת. לי אמר עודד בעיניים ודוד אני לחות: את עושים המקסימום האפשרי למענך, וזה נכון! לא אולי לרצוני החיים לי עשו מהתלה צינית להרבות בשנים שאני סובלת כאבים סבל וגם פיזיים נפשי, ואני מודעת היה כי מאוד הרבה יותר קל אם לכולם בין הייתי החיים "לנצח״, זה אבל צחוק הגורל, פה. ואני לי תסלחו משפחתי היקרה באמת. נחמה נתניה, 15.8.2001 לני $ שוכבת במיטה והייתי רוצה מעט אבל מנוחה, למרות רצוני מוחי בכל קודח מיני מחשבות, כמובן לי אין הרי כי מהעבר, עתיד ואיני בו רוצה אפילו! ואני יודעת לא כי נתתי מה שלי לבנים שצריך ונחוץ ומגיע להם. לדאבוני נתתי מה היה וזה שיכולתי לא וגם מדי מעט תמיד ידעתי להתעקש ולעמוד על דעתי, תמיד על שמרתי שלום בית, אולי יותר כלפי חוץ, איני רוצה להאשים אבא את בזה אני אבל רוצה להבהיר וגם לכם את לעצמי המצב לאמיתו. כשמכרנו את לא המשק דאגנו בגלל הוצאה מידית, להכנסה כלשהי - בעתיד הכנסה בכל שוטפת חודש. [ 31 ]