כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

בזמן שהייתי מרבה אני לכתוב. מאוד מעריכה אותה ומצטערת שהיא נזקקה לנדוד כך כל רחוק מארצה ומשפחתה בכדי פה לעבוד בעבודת שירות. לה מגיע אולי משהו יותר טוב ומשתלם יותר. זה עם יחד נתקלתי במשך הזמן בקווי לא אופי סימפטיים איני אני כי מעבידה אותה בכוח והיא בורחת לצעקות על הערות מוצדקות, מה שלא לי. מגיע ביליתי חמישה ימים בבית חולים לניאדו. כמובן מיני כל שראיתי גם אנשים, מבין וגם החולים מהמטפלים. שכל אישה השעות עברו עליה בקריאת תהילים, שכנתי שלי למיטה לצערי, ידה על עבדה בחורה מרוקאית בתור מטפלת. ״גבירתה״ לא נתנה רגע לה מנוחה ורגע עד שקט מאוחר גם בלילה. בית צוות החולים הרגיש בזה והגישו לה ארוחה. לשמחתי העובדת עזבה אותה. בבוקר נכנס עובד שעשה דם. לחץ בדיקת אומר: בוקר טוב. שכנתי לחדר עונה: לא שלום. הוא שלום, אומר, רק בוקר זה אין טוב! מקום לוויכוחים לא אבל יכולתי. לא למה קראתי: שלום? לא אני בכול בביטחון מסוגלת להשתמש בזיכרוני, הרבה הוא פעמים בי. בוגד נגיד כתיב איזשהו שידעתי. פולנית, למשל, שעשרות לא שנים השתמשתי בה ואיני זוכרת את בדיוק אין הכתיב. זיכרון ברזל לבל בו שנחרט יימחק. שלי וגם כזה. נתניה, ו 10.8.200 11 שני למתי חלומות. אולי טיפשי לרשום אבל חלומות, מכיוון שאני זוכרת אותם זאת בכל הנה ארשום. הראשון: בחלומי יונה הופיעה צחורה ואני בקניבליות הכנתי ממנה אני ארוחה. מציצה בסיר ואין הבישול כלום. והנה מים הוספתי הופיעה התכולה. תפל מרק אכלתי וחלמתי חלום אני הנה אחר: עומדת במעבר חצייה מחכה ירוק לאור כשהוא אני הופיע מתחילה ללכת, שני אחרי שוב צעדים אדום לא ואני יודעת איך להתנהג. מכוניות מחכות ברוגז לעבור ואני נסוגה ונופלת בצעקה ומתעוררת אך הצעקה קיימת גם בתוכי בערנותי. נתניה, 11.8.2001 1 לי ")יו כאבים בלתי נסבלים ביד שמאל, לכל מהכתף דוד האורך. הביא אותי לחדר מיון בבית החולים לניאדו. להפתעתי השאירוני לאשפוז. שם שהיתי חמישה ימים. נעשו לי בדיקות בכל פיסת גופי וביום בא שישי אורתופד והזריק לי קורטיזון ושלחוני הביתה מבלי לחכות אפילו לתוצאות. לי אין כרגע פחד בי יש אבל כאבים ואי־ביטחון. [ 29 ]