כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

את תברר התרופות אין אם צורך משהו לשנות. בבית חולים עם שכבתי קטטר, עכשיו יוצאים לי לי יש מים. כאבים חזקים. תודה. ישנם דברים שלא כדאי שיהיו נכונים, כדי אבל את לקבל העזרה שאת זקוקה לה ממך מבקשים להודות בדברים מסוימים שלא הם תמיד נכונים, אבל את לעזרה זקוקה. סוף ו מאי 200 י ו ם ^ ל״ג בעומר הרגשתי לא מאוד אני טוב. חולה כרונית, אבל איכשהו תפקדתי ולא נכנעתי שזה זמן כל ניתן, עד שלא יכולתי יותר וטלפנתי לבני שיביא אותי לבית חולים שם לניאדו. הכניסו אותי לטיפול נמרץ והחלו לעבוד עליי! ייאמר, בכל המרץ, האמצעים והמסירות. אדם שכב אחד מצד על־ידי היה שלא בהכרת מצבו. כמובן לא שמצדי יכולתי, אני, במצבי להקדיש לו הרבה אבל לב תשומת לצדי שכב האחר יהודי ששמעתי אותו רק כמובן לא הרי כי שמיעה יכולתי הוא אך לזוז, נשמע איש לי מהיישוב, נחמד, נבון. באו כי ראיתי אליו מבקרים - עם בנים נשותיהם, הוא עם דיבר כולם, נפרד מהם לשלום ושכב אני, לישון. אחרי שנמנמתי מעט, התעוררתי להתקהלות רופאים ואחיות, ליד מלא צוות מיטתי, מדברים בלחש והאיש אני שותק. הייתי כי בטוחה האיש נרדם במיתת נשיקה. מצד אחד הצטערתי בגינו ולרגע גם זוכה אחד כל לא בו. קינאתי לסוף כזה. נרדמתי שוב ופתאום בערנות מלאה ראיתי רגלי זזים האיש מתחת השמיכה, נורא נבהלתי מאיזושהי טעות קטלנית והאחיות לי: אומרות חולה אחת אושפזה במקום, החולה הקודם הועבר לחדר לא אחר. השתכנעתי עד שהביאו אותי בכיסא גלגלים לראותו. בבית הרי חולים כל באים מיני מיני כל עם אנשים סיפורים ושמות. כמובן שלא יכולתי במצבי לקלוט נפל אבל הרבה של שם לאוזני בחור רון צעיר, ארד. זועזעתי. איך הורים מלבישים וכובלים אדם בתוך סמל? ויהיה הכי יקר ונעלה? הוא רוצה וצריך ככל לחיות אחד, לשמוח, להתעצב, הכול כרגיל בחיים ולא כסמל שאין יודעים איך להתייחס אליו וסביבו לי היה וצר עליו. נחמה, ו 25.5.200 לאהו ד ברק שלום! לי שיש מה לך, להגיד את איחרתי אינך כי המועד, במצב עכשיו לך שיאפשר זאת בכל אני אבל לפעול, את אביע דעתי. מאוד שמחתי כשנבחרת. תליתי הרבה תקווה שתהיה אמיץ לעם להביא את הדווי השלום שאנו זקוקים לו כאוויר [ 23 ]