כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

ייתכן אני כי אל חוזרת אותם גם דברים פעמיים. והנה נזכרתי כי עכשיו, עד עודד גיל שנה, הראש שלו נוטה לצד היה אחד, ואני את אכלתי נשמתי בדאגה, יגדל שמא בפגימה כלשהי, ילדי הראשון והאהוב תמיד. התייעצתי כל עם מיני מומחים, מה לעשות, וכל אחד אמר משהו ולא אחר ידעתי למי להישמע. היו אפילו רופאים מסוימים כי שיעצו אצלו תפוס בצוואר וריד איזה ונחוץ לעשות קטן ״פיק״ והכול יחזור למקומו. למזלי הוריי הגיעו ארצה כשעודד בן היה ז״ל שלי אבא ופה חודש, בכל התעקש לא כוחו לעשות שום לתת דבר, לילד לגדול, ובהמשך נראה. אני בכיתי בייאושי לא שילדי יסבול משום פגם. וחזקתו אבי של גברה, ועודד חמודי גדול בינתיים מה והנו שהוא, על ישר בראש כתפיו, ואני על מאושרת עיקשותו של אבא ועל שלי, כמו עודד שהוא! נחמה, 7.12.2002 ו ק ר ^ טוב. עוד עבר אני לילה. את סופרת לילותיי כמו מישהו את שסופר על הפנינים צווארו, ומקבלת כמו אותם שהם. 1 וקר ^ ! לכל טוב יקיריי, למשפחתי וכול אני אוהביי, מודה לכולכם על איחוליכם ליום הכנים ה־ הולדתי 92. אני שומעת אותם מרחוק, מרגישה אותם מבלי שהובעו ואני יודעת את ערכם, ואני מאחלת לכולכם טוב כל מעומק לבי. אמא וסבתא נחמה, 10.11.2002 ו ק ר ^ טוב יקיריי. עוד עברתי יממה. מול אני התמונה של משפחתי הענפה ואני ראש השבט ומתברכת בכם ומאושרת שאתם קיימים. היו ברוכים. אני בקושי רושמת ותבינו בלי אני מה מילים מרגישה כלפיכם, והלוואי מה כל בכם שיקוים שאני מאחלת לכולכם, ותודה, תודה. סבתא לכל רבא. ניניי, נכדיי ובני משפחתי. זוכרת את כולכם ואוהבת אתכם, נחמה. 11 . 12.2002 ק מ ת י בבוקר, שתיתי, כל כמו אכלתי, האנשים הקיימים, מה שיש למי לאכול. רחצתי במים חמים ושוב שכבתי ונרדמתי, וחלמתי כל מיני דברים שאיני זוכרת. [ 226 ]