כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

נרדמתי שוב, ישנתי, ואלזה כי סיפרה הילדה, ברגליה הכואבות, זאת בכל הגיעה, לא אני אבל היא שמעתי. הלכה. מתארת לה היה לא כי לעצמי טוב, ואני כותל הדמעות שלה שאיני תמיד מסוגלת למלא זה. תפקיד לא אלזה העירה אבל אותי בתת־הכרה מנוחתי הופרעה. אני לא כי חושבת מתבונה מי הנני כי לחשוב שהייתי, וכול־יכולה, כי פעם לא באמת הקשבתי לה וניחמתי. והפעם מצטערת אפילו איני כי לעצמי, מסוגלת, וצריך להבין! אני עכשיו יושבת בשולחן. אלזה עושה למעני מה הכול אני שנחוץ. את מקבלת עזרתה היא כי רב, בצער טוב לא מרגישה וזקוקה לעזרה, שכמובן איני יכולה לעשות למענה, וזה לי גורם הרבה עגמת נפש. טוב יום שמחר ראשון ותבוא חן, כדי שאלזה תוכל אולי לקבל עזרה רפואית. איני יודעת לה יש אם מישהי מחברותיה שתוכל אולי מה לה, לעזור שאין באפשרותי לעשות. פעם דיברה אתה פה דודה שלה, אולי תוכל מחר בה. לטפל איני... 23.11.2002 א ח ר י לילה קשה, כבר חיכיתי לבוקר שיגיע, והוא זאת בכל הגיע. לא הרגשתי איני שופרה. לי מוצאת מקום. שוכבת ואיני יכולה קמה אני לשכב. ואני רוצה לשכב, וככה איני מה לי מוצאת עם לעשות עצמי. כואבות לי הידיים איך לי ואין להרגיען. לנשימה אלזה הגישה מכשיר אינהלציה, עשיתי, ועכשיו אני יושבת יד על השולחן. אלזה עוד שכבה לא גם היא קצת. מרגישה אבל טוב, מה עושה שמוטל עליה בהגינות, ולי נוסף כל על הכאבים, גם יש ייסורי מצפון אני כלפיה. מעט שמחה יום שהיום עוד וחן ראשון מעט תחליף אותה. חן ואכן הגיעה, לשמחתי. אלזה הלכה לדירתה שזה כאילו ביתה ואתי נמצאת חן, כן שכשמה עוד היא. מעט תהייה חליפת משמרות ואני מקווה לטוב. היום וגם עבר. לי שיש מה רואים לכתוב: יום עובר, לילה עובר, הכול עובר. איך הוא החשוב עובר. בחוץ קצת ירד מעונן, מעט גשם. לא מדי, לנו אין מספיק, זה. על שליטה כנראה אנו שאין כול־יכולים. אנו בארץ חיים במלחמה מתמדת שאין את רואים מה קצה. יהיה? יכול מי אבל זה? על להשיב השאלה קיימת. 24.11.2002 ני £$ לא מרגישה כל את טוב, 92 גבי. על שנותיי מעט שכבתי וחשבתי: זה הנה בא, ובלי צחוק, מאוד רציתי לי יש כי בכך. באמת כוח לי ואין מספיק, אבל ליותר. [ 221 ]