כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

מרפקים לא וזה חלשים, אני מספיק. כמובן מחוץ לעניינים ולא יודעת במה להיאחז. לא שאני מסוגלת משהו לייעץ ולדבר בזכותו. אחרי שאלזה על סדר עושה אני השולחן צריכה את לשאול מישהו איפה אני. אני מוכרחה להודות, מעט אני אולי בלגניסטית. איני את אוהבת יותר מדי הסדר הזה. מוטב מעט על אי־סדר השולחן ויותר סדר בראשי. עכשיו שלצערי איני זוכרת דבר שום וכשאני נזכרת אני רושמת, לפעמים בפתק שנמצא היא אבל לידי, בסדרה מוצאת וזורקת נייר פיסת שאינה יודעת מה בה. כתוב מרגיזה אותי אי־היכולת שלי מעט על לסמוך עצמי. היום 12.11.2002 בשעה 1:30 בא ו טכנאי ולקח את הטלוויזיה לתיקון. הבטיח מחר להחזיר. בלי זה ביטוח. איני יודעת כמה יעלה. אשלם ואדע. מזג האוויר אנו סגרירי. מחכים לחורף ולגשמים שיבואו די אני בעתם. נהנית של מנפילתו הגשם. איני יכולה את לסבול ה״לפני״, את העננות. מפללת לזריחת שמש. אור! אוהבת עננים משרים עליי עצב, רוח מצב ממש עגום. לוחץ פיזית בלב. וכעת אני ממש במצוקה, בלחץ, לא בענן אם כי בגובה בפנים. אולי לא האשם בו, רק - מסביב בו. ממש מעונן! אכלתי, ועכשיו אשכב ולוואי ואישן על אפילו חשבון כך. אחר זה הלילה. קמתי משנת צהריים. יד על עומדת השולחן רק בכותונת לי. וקר אלזה מתעסקת עם מכשיר האינהלציה עבורי ואני מבקשת לי שתעזור ללבוש חלוק ולשבת. היא אומרת: עוד "תכף, קר ולי שנייה״, מאוד. אמרתי: "תלבישי את לי החלוק״. והיא התחילה לצעוק עליי. כמובן לה אמרתי בתוקף: לי ״קר ותפסיקי לצעוק היא עליי". כבר אבל כך עשתה ברוגז. למה? הלילה עבר. הבוקר מועבר בסדר היומי אין הרגיל. על מדברים אתמול בערב. מה אין כבר זה מו. מה מה, לברר היסטוריה, היה זה חדש יום היום אתמול. ומתחילים אותו מהתחלה. משהו בבטן לא אצלי זה גם בסדר. יעבור. שתיתי כרגע תה ועוד מעט אלזה תרחץ אותי ואני מחכה שהטכנאי יחזיר את הטלוויזיה שלקח לתיקון. וכך אין הלאה. אפשרות את למשוך הוא היום, עובר לא ואני את אוהבת את הלילה, יש החושך. ויש חשמל להודות זה, על והיום רק בהתחלה. אני אחרי הרחיצה, מחכה לטלוויזיה. תה. כוס אשתה לקח הטכנאי את אתמול הטלוויזיה לתיקון, הבטיח להביא אותה היום לפני הצהריים ועדיין לא לא זה הגיע. כך כל שאני מתגעגעת לי יש אליה, סבלנות, ואני מוכנה לחכות. אני אבל רוצה לדעת מתיי, מפני סדר שלפי יומי, אני רוצה מאוד [215]