כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

לאפות לחם. תשאלו קטן ילד עכשיו מאיפה לחם מגיע יגיד לבית, בלי אפילו לחשוב: ״מהחנות״. ידע ילד אז שאמא אופה ושהוא מגיע מהתנור. בזמן ילדותי המוקדמת אספנו של בשדות האיכרים, אחרי קציר תבואה את במגל, השיבולים שנשרו. על דפקנו עם השק השיבולים כדי להוציא את הגרעינים, טחנו לקמח ואפינו לחם. לרעבוננו אז היה זה אלו מעדן. זיכרונות אותנטיים. לא כתובים בספר זיכרונות. זאת הייתה ילדותי הקדומה שנחתמה בזיכרונותיי בראשי מלפני עשרות אבא כן כמו שנים. או קנה, קיבלנו ירושת הגוי שברח מאימת המלחמה, את פרתו אז היחידה. שלטו אצלנו הגרמנים וכשהם ידעו על הפרה, היינו מוכרחים למסור את להם מעט החלב או שהפיקה את או החלב הפרה בבשרה למאכל. ומוט׳ל אז שהיה דלי את ראה תינוק החלב שאמא לקחה לגרמנים מתחת רץ לסינר אחריה והתחנן: רק ״אמא, בליעה אחת ולא חלב״, יכלה כי לו, לספק הייתה של מכסה חלב שדרשו הגרמנים, ופחדה לרמות אותם כדי חלב בקצת שלא יקחו כל את את גם כי הפרה, היו בשרה מוכנים ויש לאכול. של לבה מר את להבין אמא. אלו מעט זיכרונות ילדותי הבאמת רחוקים אבל מאוד, נכונים. והמלחמה בסופו דבר של נגמרה, ואנו חזרנו זאת לטלחן, אומרת למקומנו שברחנו בגללה. היה הכול חרב, ודבר מה ראשון שהיה לעשות עדיין בקיץ, לבנות זה בית. מצלצל עכשיו זה מה משונה. לבנות דבר זה בית? לגמרי שונה אז. מהמושג עצים לא לבנייה חסרו ביערות וגם מסביב בעלי מקצועות. העץ בתי את בלי בנו הקטנים מהנדסים. מחוץ לקירות היה אפשר את לספור כמות העצים שמהם נבנו. מובן כל שאת המרץ והעשייה תפשה הבנייה כדי בקיץ, יהיה שבחורף איפה להסתתר מהחורף האירופאי. נבנה הכול וזה מעצים, חומר דליק ולעתים קרובות העיירות בערו. והיהודים בנו אמר מי מחדש. שהיהודים בטלנים? נשרף? בונים זה אבל מחדש. כל את תפש לא המרץ. נשאר זמן אז לחינוך. ואכן זאת בזמני, עד אומרת שיצאתי מהעיירה, היה לא אצלנו בית בעיירה היה ספר. יהודי שש של אבא אלמן, בנות ושלושה בנים את שלימד הילדים את הקטנים האותיות הראשונות. כמובן בעברית, מה? אלא יידיש דיברו, עברית למדו. דווקא בחידר, מעורב ילדים וילדות, ולא ניזוקנו מהיחד. כנראה האנשים היו אז יותר פיקחים מעכשיו, החשיבה יותר מציאותית. עכשיו, המתיימרים להיקרא מנהיגות רוחנית עושים בעורמה. הם בגנבה, בעורמה רוצים בשקט להכניס לראשים את ההפרד ומשול. לזה להם עונה התעמולה במי שלהם מי בעד לדבוק, להצביע בבחירות, מי את לדחוף. כלפי מעלה ולהפך. אני חרדה לעתידנו, כי לצערי ישנם אצלנו אנשים אולי בעלי רצון אבל טוב, [214]