כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

עכשיו מצטערת בלי היה זה תועלת. מזמן ואני החכמתי או מדי מאוחר שאז הייתי מדי צעירה ולחכמה אין גבולות. גם אני עכשיו עושה שטויות מה בכתבי שאני כותבת. אני יושבת יד על שום בלי השולחן תעסוקה, העט אבל בידי יותר כבד מדי עבורי. איני מרגישה לא טוב, הרגשה מיוחדת, בזמן זה האחרון מתמיד אצלי. זה אבל רגילה, ככה. כבר עודד דיבר לא אתי. לי יש מה מעניין, להגיד, איני יודעת מה אפילו שהולך סביבנו מחוץ למיטה שלי. את פתחתי אבל הרדיו עודד ולא צלצל הקשבתי לחדשות. לי אין מדוד עדיין אני טלפון. מחכה. עוד הערב גדול והלילה עוד יותר. בינתיים אשתדל להעביר בלי הזמן לשכב מוקדם. הטלוויזיה פסקה פתאום לא היא לי לשדר, תחסר. איני מסתכלת בלאו אצל אבל הכי. אלזה ביממה ארוכה בטח היא על־ידי תחסר, ובכלל דבר כל כי עצוב על־ידי נגמר. לא אני יודעת להסתדר לבד. היום קמתי מוקדם כי בבוקר, אלזה יוצאת ליום חופשתה השבועי ורחצה אותי לפני צאתה מהבית. שכבתי מעט, נרדמתי וחן כי לי סיפרה דיברתי מתוך עד שינה. לא עכשיו כי אחד אף לי סיפר שמע אותי מדברת מתוך שינה, והופתעתי מתכונה חדשה זאת. כרגע השעה 6 בערב כך כל ואני רוצה לישון. עכשיו נאבקת נגד השינה, וכשאשכב, בטח אאבק בחוסר יכולת להירדם. נועדתי כנראה תמיד להיאבק. לוחמנית. 9.11.2002 11 קשיבו. שכבתי ונרדמתי וישנתי רע. לא דווקא קמתי כרגיל לעיסוקיי היום יומיים. אכלתי, שתיתי, כל בלעתי מיני כדורים ומחזיקה העט את בקושי. רושמת עוד יותר בקושי, ונזכרתי בילדותי המוקדמת. פרצה מלחמת העולם הראשונה. היהודים מהעיירות מיד הקטנות גורשו מבתיהם. כיוון אז שגרנו עץ בבתי קטנים וגורשנו ליערות תכף מסביב, את ראינו בתינו מאחורינו עולים באש. היה לאבא סוס ועגלה לעבודתו ביערות של האצילים, ובכן על ארזנו את העגלה המעט ההכרחי, אמא הייתה אחי עם בהיריון מוט׳ל, ויצאנו ליערות ומשם כולם התפזרו לאן שהרוח נושבת. חבר היה לאבא בעיירה סמוכה, מוטלה, ונסענו לשם. המלחמה לא הגיעה לשם. הגויים ברחו לכל לעולם מיני כיוונים והשאירו את נחלותיהם בבתים לכל הקטנים דורש. נכנסנו שכל אחד חדר של קטן לבית הריהוט היו שלו עץ ספסלי של ברוחב מטר וחצי. היו אלו המיטות לישון, לשבת עליהם וזהו. בפרוזדור, זאת אומרת בכניסה, מין הייתה מטחנה אבן קטנה, אבן על עגולה שנייה עם זאת פתח, חור אומרת קטן ששם את טחנו גרעיני התבואה לנו שנמצאה [ 213 ]