כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

על־ידי וסיכלה את תענוגי מיציאתי אבל מהבית. של עיקרו אני דבר, באפיסת כוחות מוחלטת. כ שנ סעתי מטלרזן ארצה, הלכתי מבית לבית להיפרד מכולם. עיירה קטנה וכולם את הכירו כולם. מעין משפחה מרובת קרובים. נכנסתי לבית התופרת שכמה צעירות שלא רציתי לפסוח עליהן עבדו ולמדו את אצלה המקצוע. היא הייתה לא רווקה צעירה, פיקחית, לא יפה, למען לא האמת התחשק לי אבל לה, לנשק הייתי במבוכה אחרי כולן, כמה חיכיתי היא שניות. "מה שאלה: לא את אתי, רוצה להתנשק?״ חמקתי מאי־נעימות באמרה: ״אחרון אחרון אתך חביב, לבסוף״, ונשקתי כבר לה. עברו הרבה יתר את שנים, הנערות איני זוכרת, רק דווקא אותה. זיכרון כולם לברכה, הרוצח אף על פסח לא היטלר אחד. נחמה, 2002 . . ו ו 7 ו ק ר ^ טוב. אתמול עודד הוא כי לי סיפר כל עובר מיני בדיקות. התעניינתי לשם מה, דוד או והוא לי סיפרו שהוא רוצה להתחיל לעסוק בספורט וזקוק בגילו עכשיו לאישור מרופא. בסדר, חמודי, הנך בעיניי ויפה צעיר תמיד. מה תעשו בני שאתם, יקיריי, חושבים לנכון עבורכם. אני תמיד על סומכת שיפוטכם. אמא, 2002 . . ו ו 8 ט ב ע ^ האדם ישנם כל מיני פרדוקסים. למשל, שנות חייו. תמיד רוצים לחיות יותר שנים שלא ייראו לעיני הזולת, רוצים להישאר צעיר זה תמיד. נחמד כאילו להפחית את לא זה אבל המספר. ניתן, הזמן אכזר, משאיר עקבות. בהתחלה, מפחד, אפשר לכזב כמה לעצמו זאת בכל הן אבל שנים, עוברות. אין רק מנוס, ומי במוות. רוצה אז רק למות? כשהחיים מספקים קשיים חזקים ואדם מאוד נלאה הוא מהם, בנפשו מתחנן אני לרוגע. שבעת שנים, מדברת מניסיון. במשפחתי ישנם הרבה רגעי ילד שמחה: נולד, פעוט את צועד צעדיו הראשונים, מתחיל גם לדבר, דיבור ראשוני בשיבושים וכל חמודים, מילה שלו חדשה אצלנו רק חכמה, קרה אמא אינה מראה התפעלות מדברים היא אלו. ממלאה בחוץ בקפדנות כל את תפקידיה, היא מורה טובה, מנהלת לי אבל טובה. נעשה מזה קר כשאני או רואה מרגישה בכך. כמובן אני בי, הוא האשם אולי יותר מדי רגשנית, מסוגלת להזיל עם יחד דמעה ילד פעם שנדקר במשהו, לא אני גם אבל מושלמת, אני לא, בוודאי העזתי להרביץ קלות לילד, יותר היה מאשר צורך ונחוץ. יותר פה היה מהכאב עלבון לילד ואני [ 212 ]