כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

גדולים כדי זה את לשמוע ממני. ייתכן כי אולי הייתי נישאת בלי גם לאבא טריקים, אבל הצורה שרימו אותי, חיי כל חייתי בתסכול ובכעס. אני עכשיו זקנה מאוד ועייפה מאוד, ושואפת בכל ישותי למנוחה שאינה מגיעה לצערי לי יש הרב. עובדת בבית, מיטתי נקייה, דירתי מאווררת כוח אין ולי לשאת כל את לי אין בי, הטיפול עניין בשום דבר, ורצוני הכן למנוחה ממשית. מחכה למות סוף כמו אל רצוי. ייאש אתכם, אמרתי זאת. אני זקנה לי! ודי מספיק נחמה, 31.10.2002 ני £$ כי חושבת בעל הוא האדם הכי החיים אכזרי בטבע. מעט אני אולי מגזימה כמה עד אבל שאני יודעת, חיות טורפות, וישנן כאלו, אינן בני את טורפות מינן, אולי לעתים רחוקות, בריב מיוחד אבל במינו. בכל האדם מקום בעולם, אלו שנקראים כביכול תרבותיים, ובאוכלוסיות מכל מיני צבעים ותרבויות שונות, נמצאת להם העילה לריב ביניהם לעתים קרובות עד רצח, במלחמות מכל מיני אדם ובין סיבות לאדם הורגים הדדית. 31.10.2002 בטלנו תי, ^ אני יושבת עייפה, אפילו מקריאת עיתון, וחושבת במה להעסיק את ואז מוחי, לי באים זיכרונות מימי קדם, מימי נעוריי. פה אפילו ביקר גבר אצלי שבעיירתי היינו בחוג נוער, כפי שהוא התבטא: "מחפשי אלוהים ביחד״. בחוגים קראנו ספרים, סיפורים וניתחנו כל את הנקרא, תוכנם ומחשבותיהם. הוא התחתן עם נערה מטלחן, וגרים פה בארץ, שם שכחתי המקום (בכפר יהושע). לא אותה כל ראיתי פה השנים פעם הוא בארץ ביקר אותנו ודיברנו על הזמנים גילי בן ההם. היה. איני יודעת מה קרה או קורה אתם. מתרחקים מאוד בית מחוץ הנעורים וזה חבל. על כמובן, הזמן מיני כל לנו היו שעבר, דברים משותפים אבל לחוות. הזמנים עברו. גם עבר הלילה מה אין בקושי. לעשות. דוד ככל משתדל לו שאפשר לעזור, דיבר גם עם הבוקר הרופא. חמודי כל מחפש אפשרות להקל עליי. לו שיש אמר הרופא כדור מסוים יוכל שאולי להקל מעט. אלזה הלכה אליו לקבלו, ונראה. בינתיים אני לבד בלי בבית, פחדים, לאור יד על הבוקר השולחן, על פרי אני הצלחת, אמיצה, אחרי דייסה שכבר אכלתי וכותבת היסטוריה בשגיאות כתיב, נדמה לי. איני בטוחה ממה דבר בשום שאני מעט עוד עושה. גם אלזה תביא עיתון שאני פעם קונה ביום בשבוע עם יחד שישי, היא קניות. תבוא במונית. [ 207 ]