כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

ו ק ר ^ טוב לכולכם. עבר עליי אחד לילה, הקשים לא בחיי. יודעת מה השעה. התיישבתי במיטה בחוסר נשימה קשה. אלזה הרגישה וקמה לעזרתי, לי הגישה מכשיר לאינהלציה, שתייה חמה ותמכה בי. שכבתי לא אבל בחזרה, מסוגלת לישון. אבל שכבתי הוצרכתי דקה מדי לקום להשתין, אפילו היה שלא צורך אבל דחוף, אי־מנוחה נפשית וגופנית. שתיתי, אכלתי כאוטומט העושה כמעט הכול. אלזה אומרת: ״להתרחץ ונצא לטייל״. לסירובי היא מתייחסת באמרה: לא ״הרי תלכי ברגל", בזמן שאפילו לשבת לי קשה ואני רושמת בקושי, אולי אחת הפעמים האחרונות שאני את עושה זה. לצערי כותבת שגוי, לי. קשה 23.10.2002 לא הי ו ם עד אכלתי 10:30 כי בבוקר, חיכיתי בצום לאחות שבאה דם לקחת לבדיקה. היא עושה עבודתה, זה תפקידה, ואני איני רוצה לקלקל את רצינות עשייתה, שזה הגם כל את מלעיג ההתעסקות הזאת. זה מה לעצמי יוסיף הרי לי, בכל זמני אבל תם. מקרה לכאורה אני משתפת פעולה. אפילו איני יודעת תוצאות הבדיקה. גמרתי לא ספר לקרוא די גדול, נחמד, שלאה לי. הביאה יהיה מחר עיתון. הרבה נייר! את שלום. הלילה עברתי. אלזה הלכה לנו אין כי לבנק בבית לא עוד אני כסף. התרחצתי. אכלתי ואשכב. חשבתי לכתוב יותר ואיני יכולה כרגע. אלזה חזרה בלי מהבנק לא אני לי. אין כי כסף, זוכרת את החשבון שלי. התביישתי. 24.10.2002 (*הנה את עברתי כמה הלילה, פעמים לא אבל קמתי את הערתי אלזה. עכשיו עם קפה שתיתי גם צנים, דייסה, ונזכרתי כי אמא, טרום המלחמה, האכילה ארוחת בוקר והשתדלה שגם נגמור אותה, וסיפרה כל כי תמיד של הכוח האוכל רק טמון בבליעה האחרונה. כך, אחר במלחמה, כבר שמרנו. ולא לאט אכלנו כדי שבענו, לא שזה ייגמר. עצוב הם שאלו זיכרונות ילדות מוקדמת, זה אבל קיים אצלי. הייתה בילדותי הקדומה מלחמת העולם הראשונה, ומאז אין כבר הפתעות. מלחמות הן לחם חוקנו, כבר ואני זקנה מאוד, "מבוגרת״. אין אומרים עכשיו זקנה. התרחצתי, מיץ שתיתי תפוזים וקיוויתי מעט לנמנם. שכבתי בעיניים עצומות [ 203 ]