כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

אלזה רוצה שאוכל קודם והיא דייסה, ראויה להקשבה. כרגע ביקר אצלי לפי הרופא של הזמנתו דוד, אמר שישלח אחות לי לעשות דם. בדיקת הרבה יכול אינו לעזור אני לי, יודעת, ״אלטע זאכען״. אבל הוא, לכאורה, חושב שכן, לא אם שינסה. יעזור, לא יזיק. אני באמת חלשה, ובלילה לי היו כאבים ביד חזקים שמאל. (האחות לא הגיעה!) אתמול הייתה היא חן. אתי כי, אמרה כדוגמתי, היא גם רוצה להתחיל מדי לרשום אבל פעם, איך שאלה ממה זה, את עושים מתחילים? לה אמרתי דעתי: ״תתחילי ממה שקורה אתך ממש היום. זה אחרי כל תרשמי זיכרון שעולה בדעתך, ממה שקרה אתך אי־פעם. נראה יצא מה מזה״. למען האמת, לי החמיא שהיא לוקחת אותי כדוגמה. איני יודעת אני אם ממש פעם מדי אני דוגמה, רושמת כהרגלי, לא דבר כל ראוי להירשם, ולא אני תמיד כך. עושה שכבתי לישון בפחד שמא יקרה אתי משהו. איני ממה מפחדת כל רק שיקרה, דבר רצוי באור יום. עוד אולי, היום אני גדול. את עברתי בלי הלילה כאבים, רק באי־שקט נפשי, וטיילתי מהמיטה לשירותים ללא רק צורך, במטרה ללכת. אכלתי, וגם שתיתי ישבתי יד על הטלוויזיה, ועייפתי. יותר לא כי אסתכל, איני שומעת טוב, אפילו באוזניות, לא וגם רואה הא טוב. לכם, לבושתי, שלי תדמית במלואה. זהו, אבל ואין אני ליפות. מקווה שאתם יודעים וזוכרים גם כי הייתי מה אחרת. שעושה אין הזמן אפשרות לשנות. לא אני יש, כן אולי זה. את מכירה כל לכם מאחלת טוב. אחרי הצהריים ישנתי קצת. קמתי, עם קפה שתיתי צנים, עשיתי אינהלציה, בקושי בהרגשתי יושבת ליד השולחן, אני את רואה אלזה מתחילה את להכין כיסא הגלגלים. היא מתכוננת להוציא אותי לטייל אני קצת. כל עם מבינה, הקושי אתי, היא קצת רוצה לצאת לרחוב, לראות אנשים. מבחינת אוויר, שלי הדירה משופעת ברוח מטיילת כל דרך חופשית הפתחים הפתוחים אצלי, ואני בקושי יושבת במקומי. לא תזיז אותי. היא לצערי מוכרחה להישאר אתי בבית. נדמה לי עודד אם שאל לא הרופא הציע לאשפז וכי אותי. מה למה? יותר מלהיות במיטה הנקייה שלי, בחדר רק לא לבד, בכל - בחדר מלא הבית אוויר אני שרק גונחת בו, בעצמי ואלזה לכל קשובה בקשותיי, ונוכחות גם רופא בבית חולים אינה יכולה להעמיד את על החולה רגליו בו כשאין כוחות לזה. תרופות, אני לי יש חושבת, מלאי יותר מהצורך ומותר לא גם לצרוך לא הן כי אותן, תמיד עוזרות, להפך. אמא, 22.10.2002 [ 202 ]