כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

אני יושבת מעש בחוסר ואיני רוצה לשכב הגם עדיין שאני מאוד עייפה־מפחד שלא אירדם, מנסה עוד למשוך זמן. עודד ועופרה הלכו לאכול אצל ערב ארוחת הם חברים. כמה של קבוצה משפחות פעם מדי שאוכלות יחד פעם כל חליפות, במשפחה אחרת. עודד צלצל שוב. את סיפרתי האמת יכול הוא מה אבל לצערי, אני ככה לי, לעזור לצערי מקלקלת את לכולם זמנם. איני מסוגלת כרגע להתכחש לרגשותיי ולהגיד אחרת. הלוואי ואוכל לישון. 19.10.2002 גם ל ו ד צלצל לו גם בערב. את אמרתי איני האמת. יכולה עכשיו אחרת. כמה לפני דקות אתי דיבר אני זהר. רושמת לא כרגע משהו אקטואלי, אלא נזכרתי מעבר רחוק ורושמת. משפחתה של גרה רישע בבאר־שבע ואני ואבא נסענו באמצע שבוע חול ביום לבקרם. הם עבדו ובנם (לבושתי, שכחתי שמו) אירח אותנו בטיול בחצר האוניברסיטה. לא ידענו מה לקנות מתנה, של יום סתם חול. לו נתנו ₪30 (או שקל דאז) שיקנה בעצמו משהו, וכשטיילנו הילד לחש לחש לצדי כדי רועם שאשמע, ושמעתי: ״מספיק לקנות מסטיק״. כעסתי מאוד ואמרתי לילד: ״למה מסטיק, אפשר ספר לקנות בכסף שקיבלת". נקלט לי בזיכרוני ורשמתי. הוא עכשיו איש דתי, דווקא נחמד, בעל אב משפחה, לחמישה נדמה לי, בעזרת השם ובעזרתו האקטיבית יהיו עוד. לבריאות. גרים ברמת־הגולן. זה גם זיכרון, ואני ניזונה מזיכרונות ורשמתי. נחמה, 20.10.2002 לויום הייתי בחברתה רוב אבל חן, של הזמן ישנתי. אפילו לי היה לא ערה שכבתי כוח מספיק לדבר לאו זאת אתה. דווקא באשמתה. אני חלשה. רק לא לי קשה גם לדבר, להקשיב ובאו לי של מילים מישהו: "הייתי לך את אמא, הכול רוצה לך, אבל לספר, יהיה לזה אמי, קשה להקשיב״. כנראה בכל תמיד הזמנים ישנו לב עם מישהו מלא, כבד, שמחפש אוזן חוץ ומי קשבת, מאמא, יהיה לה שאפילו לזה קשה להקשיב. מצב את תואם כוחי. נחמה, 21.10.2002 וקר ^ י לכל טוב יקיריי. לילה עבר קשה עליי. הודות לאלזה הטובה והסבלנית, קמתי, שתיתי קפה, עשיתי אינהלציה, הרופא אמור לבקר אותי אני היום. רוצה קצת עוד לשכב אבל לישון, [ 201 ]