כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

כל אחרי הבדיקות המקדימות השליליות, הצנתור שחרר אותי הביתה, פה! ואני הרגשתי לא זה אחרי הייתה משופרת, כל צילום וא.ק.ג. תמיד לא העידו צל טוב: הלב מורחב, לא דופק סדיר, לא א.ק.ג. תקין. ואני זה כל אחרי בולעת כדורים, כי אני ממושמעת, אני כי פה! אני אבל עקשנית, משתדלת לא להיכנע. איני עושה תמיד למעלה לא גם אבל מכוחי, עושה לעצמי אני הנחות. נלחמת על קיומי והגעתי כזה לגיל שאין לחכות אין כי למחר, פונה אני ואם כזה. לעזרה רפואית זה לא להחזיר אותי לבריאות, אם כי לשחרר כמה עד אותי שניתן מסבל כאבים, כי כל הרי מכונה מתבלה ואדם כל לא שכן, זה כל את ואני יודעת זה ברור. של דרכו הטבע. נחמה קפלן, נתניה, 3.4.2001 לזי כרה אמי של היקרה! שלי אמא נולדה כבת יחידה להורים צנועים וישרי דרך במאה הקודמת. את סבתי לא הכרתי. היא לי כידוע חלתה בסרטן השד, ובשנים דין גזר היה זה ההן מוות, לא וגם ידעו לא זה באם מידבק, ולכן מרוב אהבתה לילדתה הקטנה והיחידה היא גידלה אותה בריחוק, בלי חיבוקים ונשיקות ואותות אהבה, מתוך זהירות. אמי חונכה לכיבוד הורים, לאהבת אלוהים, למשמעת ולצניעות, וקיבלה שום בלי הכול הרהורים. כשלה בעצמה נולדו ילדים, נהגה בם באותה מתכונת, מוטעית לדעתי. היא ידעה קרוא וכתוב אבל רק קראה ספרי תפילה. אנו, בייחוד הבנות, כל קראנו מיני ספרים והחכמנו ורצינו אחרת, וחשבנו לתומנו אינה אמא כי אוהבת אותנו ושילמנו, לצערי הרב, באותו מטבע. כשהתחלתי לחשוב נכונה ולהבין ולראות כל אותות אהבתה, כשבזמן היא מלחמה חסכה כל מפיה פירור, ברעב עמוק, למעננו ולמען אהבתה היה אותנו הרב לבי לכאב זה, על מאוחר! אמא אני שלי, מבקשת סליחה ומחילה, לא כבר שאלייך יכולה להגיע, ואני מתייסרת. את כמה בהבנתי רצית לחנך אותנו בדרכך לצניעות, ליושר והכול מתוך מסירותך ואהבתך ורצונך לטובתנו. ומתוך הבנה מאוחרת מאוד עוד אני כלפייך הפעם את מבקשת סליחתך אפילו אני. חיי בסוף בתך נחמה, נתניה, ו 12.4.200 [ 20 ]