כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

על־ידי פועל מכשיר לי שעוזר לנשום. איני שוב יודעת איך להעביר את הזמן. אנסה לקרוא, הגם לי שכואבות העיניים. ואני בכיינית ומתלוננת כל הזמן. הייתם קצת צריכים בי. לנזוף אבל לי. מגיע לא מרחוק אשמע לכם. מה ובכן שלומכם? לא הנייר יענה אני לי, יודעת, זאת בכל אני אבל אני כי שואלת, באמת רוצה לדעת. היו בריאים. בהתחלפות מזג היו האוויר זהירים, מקפידים על לבוש בטח הולם. תצחקו. אתם ילדים גדולים, אמא אני אבל פולנייה. איני יודעת למה להן מגיע דווקא של התואר דאגנות. אמא אני ישראלית, חיי רוב עברו והם פה, עליי ארוכים. ואני חושבת כל עליכם כמו הזמן תרנגולת אבל דוגרת, מחוסרת כנפיים. מעבר ממזג אחד אוויר לשני משרה עליי רוח מצב מה משום הרי קשה. בחורף יותר נוח, עכשיו מקיץ לוהט לקרירות, איננו קופאים מקור. אלזה יורד כי אומרת גשם יד על אני, חזק. עם השולחן גג קורת יציבה מעליי, איני מרגישה אבל אותו, ישנם גם לא עוד גג. מחוסרי הגענו לשוויון, ואין תקווה אפילו שאי־פעם נגיע. אני לא אני זה. את אתקן שומעת רעמים, לא עדיין לא אבל חזקים, אוהבת הם אותם. תמיד מפחידים לא אני אותי. גיבורה בכול. נזכרתי פעם, בנעוריי הרחוקים בעיירתי קל, בגשם טיילתי לילה נער עם שלם אז עלי אהוב ונהנינו היה מהגשם. טוב טוב. באמת להיות צעיר. התעייפתי. לנוח מעט שכבתי ושוב מחשבותיי חוזרות אחורנית, לנעורים. אומרים: טוב להיזכר. לי היה חבר, מחזר, יום יום נכנס לביתנו. הורי קיבלוהו בסבר לא פעם אף פנים, אני במי התערבו בוחרת גם אני לחבר. חיבבתי לא אבל אותו, בלב כי שלם, ידעתי שקודם חיזר אחרי נערה יפה. משפחתה גרה בטליין, והיא למדה בתיכון בפינסק, חמישים קילומטר מטלחן. בתנאי התחבורה היה זה אז, היא רחוק. הייתה מגיעה רק הביתה בחופשות, הוא ואז חיזר והיא אחריה, שיחקה בו כחתול בעכבר, מקרבת, מתרחקת וחוזר זה חלילה. נמאס פנה הוא עליו. אליי. היה נחמד, היו לא בטלחן הרבה נערים שעוררו אצלי סקרנות. היו כולם מוכרים, כמו קרובים אחים, והתחברנו. טיילנו יחד. לא רבה אהבה הייתה אצלי, כן, אולי אבל תמיד הוא כי חשבתי בי התעניין מפני וזה שם שנדחה ואז לי. הפריע נסעתי ארצה. בזמן הראשון התכתבנו. כתב הוא מכתבים לוהטי אבא אהבה. השמידם כעבור שנים כשמצא אותם. איני מה מבינה כבר היו לנו לו. הפריעו הבנים, והוא כל כמו הושמד היהודים על־ידי הנאצים. זאת אבל עשתה לא קנאה ולא הכרחית נבונה. אני אחד דבר רוצה כי לספר, אין אדם של מגורלו שלי אמא לברוח. דיברה אתי אחרי הרבה כי שנים, הם לבם בסתר התנגדו שלי לחבר לא דאז. בגלל אופיו דבר כל או אבל אחר חשדו בעיירה, הוא כי סיפרו חולה מעיים. צחוק כי הגורל, [ 197 ]