כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

ב ר תי ^ את הלילה וטוב שעבר. חן היום נמצאת אתי. הביאה אני עיתון. קוראת, גם ישנתי טוב, אכלתי ארוחת צהריים. יושבת עם מאוורר פעם ועוד לידי איני יודעת מה עם לעשות עצמי. קראתי אודות אדם לוי, מקסים והנה צעיר הלך. אתם אני לי, תלעגו קינאתי הוא בו. באמצע כך כל אני חייו, זקנה ומתענה, לי ואין תשובה ומוצא. גם צדק אין הגם בטבע. שאיני קיימת במקום אבל מישהו, מיותרת לעצמי! ומרוב חוסר תעסוקה אני אתחיל כל לכתוב מיני מחשבות סרק. למשל, הרכושנות של האנשים על אלוהים, אם בכלל ישנו אחד כל כמוהו. אומר: מיין "אלי, גאט״, ותמיד משייך אותו אליו והרי כולם רק שיש אומרים אחד, יחיד. הוא יושב בשמים, שאינו נראה אלא כמין ארמון גדול, של משכנו אנו וכך האל! נעשים ללא שותפים רצוננו לאלוהות הבלתי נראית, אחד שהוא ויחיד ושייך לכולם, בשלמותו והוא כל יכול! ואשרי, אשרי המאמין. והאנשים פונים בצר אליו להם, מבקשים כל מיני בקשות שחסרות לחייהם, גם לעתים על לו מודים הישגיהם, ״תודה ככה לאל״. נמשכים עד החיים, שהולכים לעולמם. כך וגם היה, כך בעתיד יהיה. ואלוהים גדול. ותמיד חי! יום ראשון עבר. מתחיל שבוע חן חדש. הלכה הביתה, אלזה חזרה. מתחילה השגרה אם הרגילה. אמנם הרגילה, אציין בעוד שבוע. היום ביקרו אצלי קלה לשעה עודד ועופרה. אני לכל שמחה ביקור. ההזדמנות היחידה לראותם רק כשמגיעים דוד אליי. צלצל בטלפון. השבוע תמר מתחילה בשעה טובה ללמוד באוניברסיטה. בהצלחה, חמודה. וגם היום עבר. השעה שמונה אני בערב. רוצה מאוד אבל לישון, לילה מדי ארוך עדיין לי. מחכה משתדלת להחזיק עוד מעמד קצת. אולי אצליח זה אחרי לישון. נזכרתי עכשיו בתקופה מצערת בחיי, מני אחת שנת רבות. 1939 (לא מדויק). עברנו מתל־אביב לירושלים, מרדכי קיבל עבודה בתור פועל היה אז דפוס. חוסר עבודה ברוב הענפים, ומי רץ לה, שנזקק בכל אחריה מקום אבל לו. שנמצאה המשכורת הייתה מאוד נמוכה, ובקושי רב לא באמת הספיקה את לאזן תקציבנו לשכר דירה ומזון אחד ילד עם עבורנו, לנו, שהיה ואני הייתי עם בהיריון השני. הלכתי ללשכת העבודה בחיפוש עבודה בשבילי. הייתי בחודשי היריון התחלתיים, וכמה לא שביקשתי נמצאה לי. גזבר העבודה, למזלי איני זוכרת את לי אמר שמו, בהתחשבות ובחכמה רבה: ״האם אם שאלת לך מותר בתנאים עכשיו בארץ להיות [ 193 ]