כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

לי שמחכה שעה־שעתיים קשות להקשבה. את של תוכנם הדברים ידעתי, לא כי השתנה שום אצלה גם היא דבר. לה אין כי אמרה חדש טוב משהו לספר. אמרתי: אל "אז תדברי״. זאת בכל אני ״לא, אדבר״. ודיברה! לא יכולתי למנוע. כמובן שאני לא על אחזור היא לב. כאב לי גרם זה אבל דבריה נכנסה אליי במקום לשבת בחוץ עד שנכדיה יגיעו מבית הספר, ובסוף ידעה אני כי צריכה לאכול ארוחת צהריים, והיא תחכה כי בחוץ, בעלה זה בבית. הסיפור, וזה היא פעם לא מספיק. בסכנת גם חיים. הבקבוק לזה ואין בתווך, עצה. המשטרה לא יכולה לעזור. עצוב מאוד. זה אבל קיים, אצל בעיקר יוצאי רוסיה, הגם כבר שהם זמן מספיק חיים בארץ. כשאני לה, מקשיבה נדמה כי לי חזרתי עשרות שנים אחורנית, אבל אצלנו בעיירה היו לא טלחן הזוג בני שני שתיינים. רואים שיפור חייהם אחד במות מהם! נורא! ולא ניתן לא פתרון, ולא לבלוע לירוק. שכבתי לישון מעט אחרי האוכל. ישנתי, קמתי בהרגשת רעב, לי היה אכלתי. עוד כדור לא דגים. שבעתי. אכלתי חי לחם פרוסת ואיני שבעה מספיק. כנראה עלה שהסוכר אני אצלי. יושבת יד על השולחן, על מתגברת הרעב ורושמת. קראתי של סיפור ניסים אלוני ״הינשוף״ ויושבת מבלי במה לדעת להעסיק את לעת זהו עצמי. עתה. 9.10.2002 ק ש ה לייעץ מה לאדם לעשות, במה לו ואין רב שזמנו למלאו. אוכל, שתייה, רחצה, מעט שינה ביום, מעט קריאה בעיתון, מעט הגם בספר, שהעיניים אינן בסדר, בעיקר בגילי. טלוויזיה, מזה חוץ לי שקשה בגלל העיניים, גם אינה מושכת אני הנה אותי. יושבת בערב, כל כבר עשיתי האפשרי להעביר את הזמן, יכולה אפילו להירדם ולישון מעט שינה ראשונה, ולהתעורר ולא בחושך איך לדעת להמשיך, כשכולם כבר דווקא ישנים. משעמם! רק שעה 9 לו בערב. הייתי יכולה לטייל מעט טוב היה בחוץ מאוד אני אבל אפילו, צוחקת ועל לעצמי בכל עצמי. אלך זאת לשכב. לי אחלו לילה טוב, שאוכל לישון. נחמה, 10.10.2002 ו ק ר ^ טוב. לא קמתי. התעוררתי, לא כי ישנתי כל כמעט חוץ הלילה, מכאבים, אי־שקט נפשי, לא מצאתי גם מקום. נשימתי סתומה, ואני רושמת מעין יומן. אלזה החלה מיד לי להגיש אינהלציה, שתייה חמה, אוכל, טוב ילד כמו ואני [ 191 ]