כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

אני יושבת יד על השולחן. איני מסוגלת לקרוא עיתון שחן הביאה היא אתה. היום נמצאת אתי. הרגשתי חולשה כזאת, איני זוכרת, זה אבל המצב כמו אני אצלי. אותו אדם על שצחק כולם בהזעיקו אותם לחינם להרגשה רעה, וכשזאת כבר הגיעה הפסיקו להאמין כה עד אם אבל לו. הרבה פעמים סבלתי חולשות, אני עכשיו יושבת יד על מעט השולחן. אחרי ששכבתי, ואיני מסוגלת לקרוא עוד זה עיתון. קרה לא מעט עוד אני אצלי, אוכל צהריים ואשכב שוב. מקווה להתאושש. השעה 2:45 . לא אני ו מבולבלת. יודעת מה אבל קורה, חלשה. חן יושבת היא על־ידי. מבקשת את ממני הפעמון. הייתי נותנת לה אבל אותו, זאת הייתה מתנה מהנרי ורות. איני כי לה אמרתי נותנת משהו שקיבלתי מתנה, אבל הבטחתי כי לה מתיי היא שאמות תקבל אותו. לידיעתכם זה, את שתקבל אותו בתור מזכרת ממני. אחרי ארוחת צהריים, פטפטתי חן עם קצת ושכבתי יום כל כמו לישון. ביקשתי את לפתוח המאוורר, לי כי מעט תמיד מחניק. ב־ בערך 6 בערב התעוררתי. יצאתי לשירותים ולא יכולתי לאט להגיע לשולחן, כי לא פתאום יכולתי חן לנשום. הגישה מהר לי אינהלציה. לאט לאט התאוששתי, ואני רושמת. על השולחן כבר לי מחכה ערב ארוחת מרובה ואני מקווה בינתיים להמשיך. חן אכלתי. הלכה ואני מרוצה רוח מקצת בגב לי שנושבת מחלון המטבח, במחיצת זאת אלזה, יד על היא אומרת הטלוויזיה, אבל נמצאת בקרבת מקום. איני הולכת אני אבל לשכב, כבר מחכה לבוקר שיגיע. את שונאת הלילה. מפחדת מה ממנו. שצריך להגיע, שיבוא לאור יום! בזמן אני האחרון בולעת לפני שני השינה ואבן. לא אשתדל זה זה. את לקחת לי גורם שינה כבדה, מסוממת, לא מרגיעה. הלוואי ואוכל לישון בלעדיהם. אולי, אנסה. כבר דוד דיבר הוא היום. עדיין מבולבל מהבדלי השעות בנסיעות לאמריקה וחזרה ומשתדל לחזור לנורמה. איני זוכרת אם כבר עודד אתי דיבר ואני יושבת ומחכה והנה לקולו. עודד אני דיבר. מאוד שמחה בני עם לדבר משפחתי. חן מתי פטפטה שרק התאפשר שיש טוב לה. מישהו על־ידי, לפעמים אפילו מעייף. מפחדת שאולי זה, את תקרא איני רוצה זאת היא אני בה. לפגוע בת שאינה שיחה נעימה, היא אבל הצעירה ואני היא הזקנה. את גמרה היום ואני בחברתה של אלזה. נחמה, 6.10.2002 1189]