כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

כוס שטף למד אבל מימיו, תורה והבטיח לה והיא הבא עולם קיבלה הכול בשקט בלא טענות, את האכילה כולם מיגיע היא כפיה. הייתה "חנות מכולת״ ואולי יותר, בשק על שסחבה גבה. הסתובבה בין כפרי עם הגויים, מרכולתה, היה לא כסף והרי היה לגויים. סחר כך חליפין. את גם שהיא רווחיה גבה על סחבה לא הביתה. שמענו ממנה צעקות. אולי כוח היה לא אפילו לצעוק. זיכרונה לברכה, רייזעלע הקטנה את קיבלה גורלה בהשלמה. וקרה שר׳ נסע שלוימה ללילה מהבית, אולי לרעבע, יכול לאן וכי לנסוע, ביקשה שלי מאמא שתשלח אותי כי אצלה, אישה צנועה אינה נשארת לבד בלילה, ואני ישנתי בביתה. והנה נזכרתי, פעם בשבת אני בבוקר סגרתי חדר דלת את שלי השינה וכתבתי משהו, ואמא הציצה ונפגעה ובכאב ממשי יצאה החוצה, ר׳ בדיוק עבר שלוימה ואמא צעקה מר, בבכי "היא כותבת"! אמי מסכנה ז״ל, שנים רבות כך, אחר בהיותה בארץ, הייתה מוכרחה להסתגל להרבה יותר קשה - עבורה נסיבות חיי והתנהגותי. נזכרתי ואני רושמת, לא יכולתי ולא רציתי בכל אחרת. מיני דרכים, מישהו מכאיב למישהו בלי רצון וכוונה להכאיב. הם אלו החיים. אני, כמובן מתיאורים אלה, מפויסת. הולכת לשכב ורוצה כבר שיהיה מחר ומחרתיים. מחר עודד ועופרה יעברו אצלי בדרכם לזיהר לשבת, ומחרתיים דוד יחזור מאמריקה. ברוכים הבאים! 3.10.2002 0 (זג האוויר מתחיל להשתנות, מבשר תקופה גשם ירד אחרת. קצר. סנונית ראשונה של אין חורף. יודעים איך יהיה. נחכה ונראה. הלוואי מעשים אחרים ישתנו לטובה. אני מאוד רוצה לקוות. אי־אפשר תמיד להיות מי אבל פסימי, יודע? ללא לילה עבר שינה עלי. לילה ארוך. חיכיתי לבוקר בקשיי נשימה. בשעה 07:00 את הערתי מעט אלזה, זועפת. כוס שתיתי קפה, אינהלציה וקיוויתי כי אוכל לישון ולא מעט, הצלחתי. קמתי שוב, אכלתי מיץ דייסה, עגבניות, היא מעט ועוד תרחץ גם אותי. עם תה שתיתי כפית סוכר. מחפשת משהו לי שיעזור בהרגשתי. האם אצליח? ב־ הבוקר 09:30 בערך דיבר אתי דוד׳קה. רצה כמובן מה לדעת אני שלומי. תמיד נוהגת, אם מישהו נמצא במרחקים, כי להגיד מצבי הרי טוב. בכל יכול אינו מקרה להגיע אליי. והפעם כמה היה דוד ימים באמריקה ורצה לדעת מה באמת שלומי. רק לא למען אני הנימוס. הרגשתי ולא טוב לא מאוד יכולתי לדעת, להרגשתי, כי [ 187 ]